יצא לכם בטח לראות את הילדים שלנו. הילדים שלנו הם ילדים מיוחדים - אלה שאתם רואים עם קביים, סדים, הליכונים וכסאות גלגלים. אלה שנראים קצת שונה. אתם תמיד מחייכים בנימוס כשאתם חולפים על פנינו ברחוב, בסופר או בגן השעשועים. אתם מגלים הזדהות כשאתם רואים כיצד מכניסים אותם להסעות המיוחדות שלהם בבוקר. אתם מעוֹדְדים כשאתם פוגשים אותם, מתאמצים לנווט בעצמם את כסאות הגלגלים שלהם או לומדים ללכת בעזרת הליכונים, ואתם מניחים שראיתם את שיא היכולת שלהם.

אבל מימיכם לא ראיתם איך הילדים האלה רוקדים.

אולי הם לא יכולים לרוץ, ללכת או אפילו לשבת, אבל אח... איך שהילדים שלנו יודעים לרקוד.

וכשתבחינו בברק שבעיניהם, תוכלו להציץ אל תוך נשמותיהם של ילדינו.

למן הריקוד הראשון בבית הכנסת בתום תפילות יום הכיפורים, חג הסוכות הוא זמן של שמחה ומחולות. ומי שלא ראה איך הילדים שלנו רוקדים, לא ראה שמחה אמיתית מימיו. כשתבחינו בברק שבעיניהם, תוכלו להציץ אל תוך נשמותיהם של ילדינו, ורק אז תוכלו לראות מי הם באמת. זה בדיוק מה שראינו ב"שמחת בית השואבה" לילדים מיוחדים, בבית הספר משי בירושלים.

במבט ראשון, הילדים שלנו נראו בדיוק כמו בכל יום אחר. היו שם סדי הגוף וכסאות הגלגלים של ילדים עם שדרה שסועה; הגפיים המעוותות והראשים הנוטים הצידה של ילדים עם שיתוק מוחין; הפיות הזבים והמבטים התוהים של בעלי ההפרעות הגנטיות. היו ילדים שהתאמצו ללכת בעצמם, עם קביים או הליכונים, והיו ילדים שנגעו ללב כולם בניווטיהם המיומנים על כסאות הגלגלים הזעירים. היו ילדים שנשאו את משקל גופם בישבם בכיסאות רגילים ונראו כמעט נורמליים, והיו כאלה שהתכרבלו בידי אימותיהם כמו תינוקות. היו ילדים שיכולים לדבר, והיו כאלה שתקשרו בעיניהם בלבד. כל ילד עולם בפני עצמו, עם צרכיו האישיים, יכולותיו ומוגבלויותיו האישיות. כל ילד אדם שונה וייחודי. הצד השווה בכולם היה חיוך קורן מאוזן לאוזן שנראה על כל פנים. לא משנה כמה חמורה המוגבלות שלהם, כל הילדים שלנו יכולים לחייך.

והם יכולים לרקוד.

הם רקדו בכיסאות הגלגלים שלהם, חגים בלי הרף בתוך הקהל.

הם רקדו בהליכונים שלהם, מתנודדים לפנים ולאחור באמצע המעגל.

הם רקדו בסדי הרגליים ובסדים על כל הגוף, מורמים גבוה על כתפי אבותיהם.

הם רקדו בזרועות אימותיהם, בתנועות נדנוד עדינות לצלילי המוסיקה.

הם לא רוקדים סתם, עם הגוף! הם רוקדים עם הנשמה.

מעגלי הרוקדים, אבותיהם של הילדים, החלו בהיסוס, באיטיות, כאילו הם מתביישים במוגבלות של ילדיהם. אבל בלילה הזה, הילדים שלנו לא רצו להישאר מרותקים או שירחמו עליהם. הם רצו לרקוד... והם אכן רקדו. קצב המוזיקה נהיה תובעני יותר, ומעגל הגברים הפך מהיר יותר, חיוני יותר. הילדים שיכלו לשלוט בתנועותיהם יצרו מעגל קטן משל עצמם במרכז טבעת ההורים והאחים. ואלה שלא, הורמו, נתמכו, או סובבו בלב מעגל הרוקדים. כולם היו שווים באותו לילה. אף אחד לא נותר בחוץ. כולם רקדו.

הרוקדים הגיעו מכל חתך באוכלוסייה הירושלמית המגוונת. היו שם גברים חילוניים, אנשים מגולחים עם מכנסי חאקי וכיפה סרוגה, גברים מזוקנים עם חליפות ומגבעות שחורות, או בעלי פאות ארוכות ומסולסלות וחבושי שטריימלים. הילדים היו לבושים בכל צבעי הקשת. שום מחיצה לא עמדה ביניהם, כולם רקדו עם ילדיהם.

הרגשתי כיצד הדמעות ממלאות את עיניי, אך לא, הן לא זלגו מהן.

עמדתי בצד, בולעת את כל המראות. הרגשתי כיצד הדמעות ממלאות את עיניי, אך לא, הן לא זלגו מהן. לילה זה לא נועד לדמעות. במשך השנה יש מספיק זמן לבכות. יש זמנים של תסכול, של כאב, של דאגה. אותו לילה נועד לחגוג ולא להתרכז בחסרונותיהם של ילדינו, בחולשותיהם ובמוגבלויותיהם. היה זה הזמן לחגוג את מה שהם כן יכולים, את הצד החזק שבהם, את ייחודיותם. זמן לרקוד.

כשהתבוננתי בקהל הנשים – אמהות, סבתות, מורות ומטפלות – ראיתי את אותה תחושה משתקפת על כל פנים. רגשות אהבה, שמחה וגאווה בילדינו. חגגנו את הנשמה המיוחדת שבכל אחד מהם, את הניצוץ הפנימי הקדוש שבוער באותו טוהר וזוך כמו ביום שבו הוא ניתן להם. כולנו ראינו, כיצד בתוך הגופים המעוותים קורנות הנשמות המושלמות.

וזאת בדיוק מטרת החיים – לראות את הנשמות האלה. המשימה שלנו בעולם הזה אינה לשפוט אנשים על פי צבע עורם, בגדיהם או כיפתם. המשימה שלנו אינה לשפוט אותם על פי המראה שלהם, הכישרונות, החוכמה או ההשכלה; גם לא לדון אנשים על פי יכולותיהם או מוגבלויותיהם. המשימה שלנו בעולם הזה היא לגלות את הנשמה הטהורה שבפנים; את הניצוץ הא-לוהי הפנימי שמאחד את כולנו. למרות השוני בינינו, כולנו אחים.

עוד כמה לילות כאלה, עוד כמה לילות של אחדות בלי לשים לב למחיצות הטריוויאליות מעשה ידי האדם - וכולנו נוכל לשלב ידיים כאחד לקבל את פני המשיח.

ואז... אז כולנו נרקוד.