למה התכוונו חכמינו ז"ל בקובעם - "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"?

דווקא כיום, בארצות המערב המתקדמות, יש לנו אפשרויות כמו שלא היו מעולם - חופש הדיבור. עיתונות חופשית. כלכלה חופשית... אז מה הקשר בין "חירות" לתורה ולדת? ואם כבר, הרי הדת רק מגבילה את החירות? המצוות מגבילות את חירות האדם, הן עול מעיק, הופכות את החיים לכבדים מנשוא. לא יתכן שא-לוהים באמת רוצה שבני אדם יחיו ככה, נכון?

כמה זהב שתרצו

תארו לעצמכם שיש לכם אפשרות להיכנס ל"מאגר הזהב" של ממשלת ארה"ב, למשך שעה אחת, ולקחת זהב כפי יכולתכם. התנאי היחיד הוא, שלפני כן עליכם לעבור דרך לונה פארק מדהים, מעין דיסני-וורלד, שגובל בַּמִבצר. "אין בעיה", אתם חושבים. "ייקח לי 10 דקות – מקסימום רבע-שעה – לחצות את הלונה פארק. יישאר לי מספיק זמן כדי לקחת יותר זהב מכפי שאצטרך אי פעם!"

השעה מתחילה, נכנסתם ללונה פארק. מכיוון שיש כל כך הרבה זמן, אתם מסתכלים בנחת סביבכם: מתקנים מלהיבים, רכבות הרים, המוני אנשים נרגשים, חטיפים, אוכל, מזרקות ועוד.

לאט לאט, אתם שוכחים את עצמכם בתוך המתקנים המרתקים. חצי שעה חולפת, אתם בגלגל הענק. ארבעים דקות. חמישים דקות. חמישים וחמש. חמישים ותשע דקות חולפות, ולפתע אתם נזכרים: הזהב! השעה כמעט הסתיימה!

העושר הזה נמצא מעבר לגן פלאות מלא באירועים שוליים ומסיחי דעת.

אתם מתחילים לרוץ. אתם מתנשפים. הדקה הששים באה אל סופה. אתם מגיעים - ושערי "מאגר הזהב" ננעלים בפניכם בלי כל גינונים.

העולם שלנו הוא דיסני-וורלד. הוא מכיל את הפוטנציאל לעושר רוחני אגדי. אבל, העושר הזה נמצא מעבר לגן פלאות מלא באירועים שוליים ומסיחי דעת. בהחלט, יש בהם משיכה ויופי מיוחדים - אבל הם מרחיקים אותנו מהאפשרות לצבור עושר אמיתי.

לבזבז את כל החיים בדיסני וורלד זה לא חירות; זה ביזיון לחירות. אם אנחנו מזלזלים בחירות שלנו ומתחברים לדברים גשמיים בלבד, לטבע בר-חלוף, אנחנו מאבדים את החופש הדרוש להשגת המטרות שלשמן הגענו לכאן: לחיות על-פי עקרונות, לעשות מעשים טובים, ולהתקרב אל א-לוהים על ידי התדמות אליו.

כנפי היונה

מספרים שהיונה הראשונה נבראה בלי כנפיים ובאה בתלונה מרה לפני בורא עולם. "אין לי שיניים חדות או טלפיים להגן על עצמי. אני קטנה ואיני יכולה אפילו לברוח מטורף בשתי רגלי הקטנות. הדרך שבראת אותי לא הוגנת".

א-לוהים שמע את התחינה ואמר: "בסדר, אפצה אותך".

מייד לאחר מכן, שבה היונה והתלוננה במרירות רבה יותר. "היה לי מספיק גרוע לפני ש'פיצית' אותי, אבל עכשיו, יש לי את שתי הבליטות הענקיות האלה על הגב. הן רק מוסיפות משקל, ומקשות עוד יותר על הבריחה!"

"את לא מבינה", ענה לה הבורא, "הבליטות האלה הן כנפיים. פשוט פרשי אותן ועופי..."

התלמוד מכנה את המצוות "כנפי-יונה".

בעיני מי שאינו יודע, המצוות עלולות להיראות כמו משקל נוסף, עול כבד. מי צריך שיגידו לו בכל רגע לעשות משהו אחר? האם לא-לוהים באמת אכפת מכל מעשה קטן שלנו?

למעשה, המצוות הן מה שמאפשר לנשמות שלנו להגביה עוף. הן עוזרות לנו ליצור קשר עם הא-ל, להגן על הקשר הזה ולהנציח אותו בעולם הזה. כל מצווה, בדרך המיוחדת לה, מלמדת אותנו כיצד לגלות את המציאות הא-לוהית בחיינו – כיצד להימנע ממה שמקהה את חושינו מלהבחין בנוכחות הא-לוהית, וכיצד לקחת חלק במה שמוציא אותו מאחורי הצללים האפלים של פעולותינו הארציות.

מצוות התורה המזהירות והאוסרות – כל ה'לא תעשה' – הן מנגנון של חירות. הן עוזרות לנו להשתחרר מכבלי הזרם התת קרקעי החזק של האירועים השוליים ומסיחי הדעת, מהדיסני-וורלד של החיים. ברגע שאנחנו משתחררים מהסחות הדעת האלה, המצוות החיוביות – 'מצוות העשה' – מכוונות אותנו לעושר הרוחני המוטבע בכל רגע של הוויה.

חירות מול חופש

חופש וחירות אינם זהים. ה"חופש" נותן לנו את זכות הבחירה, את הזכות להליך משפטי תקין, את הזכות להחזיק בדעות בלתי מקובלות בלי לחשוש מעונש.

החירות אינה מוגבלת לדברים חיצוניים כמו ממשלה או אנשים בעלי עוצמה. החירות היא כוח פנימי.

אבל חירות היא יותר מזה. החירות אינה מוגבלת לדברים חיצוניים כמו ממשלה או אנשים בעלי עוצמה. החירות היא כוח פנימי. כך, יכול להיות מצב שבו רוב בני האדם אינם בני חורין, למרות העובדה שהם חיים בארץ חופשית. הנשמות שלהם כלואות.

כמה אנשים כאלה אנחנו מכירים באופן אישי, וכמה סיפורים שמענו, על אנשים בעלי כוונות טובות - שהשתעבדו לקריירה שלהם, שוויתרו על הכל כדי לרכוש מכונית מהירה יותר ובית גדול יותר - ורק בסוף גילו שהתעלמו מילדיהם, מחיי הנישואין שלהם, ומעצמם?

ויקטור פרנקל, ניצול מחנות ההשמדה, כתב בספרו רב ההשפעה, "האדם מחפש משמעות": "אפשר לקחת הכל מהאדם, חוץ מדבר אחד: את החירות האנושית האחרונה – לבחור כיצד יתייחס לכל מערכת נתונה של נסיבות".

במחנה, ערום מכל נכס חומרי או זכות אנושית, הוכיח פרנקל שלאותם אנשים שהבינו שאף אחד לא יוכל לגזול מהם את חירותם הרוחנית והמוסרית, היו סיכויי הישרדות גבוהים לאין ערוך מאשר לכל האחרים.

לזה מתכוונים חכמינו ז"ל כשהם טוענים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

פעמוני חירות

המילה "מצרַיִם" קשורה למילה מיצר – מקום צר ותָחום. כל עוד שהו בני ישראל במצרים הם היו כלואים בה, וסבלו הרבה מעבר לשעבוד גופני גרידא. הם נקשרו לתרבות המצרית, עד כדי כך שאחר כך הם התלוננו על רעבונם במדבר, והזכירו את האוכל שאכלו 'חינם' במצרים (שמות יא, ה) – תוך התעלמות מהעובדה שמחירו היה עבודת פרך ועריצות!

אם אין מה שימלא את החלל שנוצר לאחר ההתנערות מן הכוח המשעבד, אזי ימלא משעבד אחר את מקומו.

אמנם עם ישראל יצא מן העבדות, אבל לא היה כל כך פשוט להוציא את העבדות מעם ישראל.

חג הפסח מלמד אותנו שראשית ה"חירות" היא להימלט מהמשעבד. אולי נכון יותר לתאר את זה במילה "חופש", התנתקות חיצונית מכוח מדכא. ההמשך הלוגי וההכרחי של החופש הוא החירות. חופש בלי חירות הוא כמו מצב של אסיר שמשתחרר, אבל חוזר לכלא וסוגר אחריו את השער! אם אין מה שימלא את החלל שנוצר לאחר ההתנערות מן הכוח המשעבד, אזי ימלא משעבד אחר את מקומו.

המעגל נשבר כאשר האדם מבין שרק רוחניות יכולה להציע חירות אמיתית. חירות היא מצב פנימי שבו הנשמה ממריאה מעלה, עצמאית ובלתי תלויה במציאות החיצונית.

פסח הוא הזמן שבו מפסיקים לשרת את פרעה. זמן שבו אנחנו מסלקים את המדכא העריץ שלנו. אבל אנחנו לא רוצים להחליף משעבד זה באחר. לכן, נתן לנו א-לוהים את התורה בשבועות. זה היה הזמן שבו הפכנו בני חורין. בני חורין לשאוף למטרות העמוקות ביותר והמשמעותיות ביותר בחיים, חופשיים מכל דמיון וטרדה.

ציוני דרך ביער

עבודת ה', באה לידי ביטוי בדרכים שונות. לפעמים אנחנו מתפללים, מקיימים מצוות ולומדים; בזמנים אחרים אנחנו מנהלים את עסקינו באופן מוסרי וישר. א-לוהים הוא אותו א-לוהים בבית התפילה, במשרד ובבית. המצוות חוסמות הודעות "דואר-זבל" חומרניות בלתי רצויות, ובו בזמן יוצרות קשר תמידי ונצחי, איחוד אינטימי בין האדם לא-לוהיו. איחוד שנמנע בדרך כלל מעומס פרטי חיי היומיום.

א-לוהים מציג בפנינו מיליארדי רגעים מחושבים היטב, כל אחד מהם הוא הזדמנות לשאול: מה הוא רוצה שאעשה עכשיו? כיצד הוא רוצה שאני אתנהג? מה אמורה להיות הגישה שלי?

המצוות עונות על כל השאלות האלה. הן נקודות ציון עבור נשמותינו הפוסעות ביער החיים. הנשמה שפוסחת עליהם עלולה ללכת לאיבוד. הנשמה שמזהה אותם מתחברת לידע על-טבעי, לסוג של השראה א-לוהית. על אדם כזה אפשר להגיד שהוא מכוון לא-לוהים... ונשמתו מגביהה עוף, בת חורין ונטולת עול, כמו יונה יפה הפורשת כנפיה ודואה אל על.