בשביל המשפחה שלנו, חג השבועות הוא חג מר-מתוק. לפני שש שנים בחג השבועות, נולדה האחיינית המתוקה שלי. לפני חמש שנים, קצת לפני שבועות, אבא שלה, עקיבא אחי, נפגע בתאונה. כשצוות החירום הגיע למקום, המוח שלו כבר לא קיבל חמצן במשך זמן קריטי, והוא איבד את הכרתו. מאז עקיבא נמצא בתרדמת.

וכך, במשך 5 שנים המשפחה שלי מחכה. הרבה דברים השתנו מאז - אחים נישאו וילדו ילדים; בתו הקטנה למדה לשיר ולהתפלל - ובכל הזמן הזה עקיבא שוכב בלי שיהיה לנו צל של מושג מה עובר בראשו.

הוא אמר שלימוד תורה יכול להבעיר את ליבו באש

באירוניה מסוימת, התאונה הזאת התרחשה בסביבות חג השבועות. עקיבא היה תלמיד חכם אמיתי, שבתקופות מסוימות למד 18 שעות ביום. פעם הוא תיאר לי את ההרגשה כשלומדים תורה ושומרים על ריכוז בהתלהבות ובעקביות. הוא אמר שלימוד כזה יכול להבעיר את ליבו באש.

הדבר שהכי קשה לעשות כשאחי מצוי בתרדמת זה להמשיך ולהתפלל בעקביות, לחכות לאיזשהו סימן להחלמה... ואז לחזור ולהתפלל שוב. הרב ישראל רייזמן אמר פעם שאחד הדברים הקשים ביותר בחיים הוא להתפלל על אותו הדבר יותר מפעם אחת, ועדיין לשמור על האמונה שיש לתפילות שלנו כוח.

התלמוד מספר לנו שמשה התפלל 515 תפילות כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל, ושאילו היה מתפלל רק עוד תפילה אחת, הוא היה מצליח לממש את רצונו. לא שאני יכולה להשוות, אבל חישבתי ומצאתי שאני התפללתי להחלמתו של אחי למעלה מ- 5,000 פעם בחמש השנים שעברו – בלי לקחת בחשבון את תפילותיהם של יתר בני המשפחה, החברים וזרים רבים שהצטרפו למאמץ. איך אפשר להמשיך ולהתפלל באמונה על אותו הדבר אלפי פעמים, ובאמת להרגיש שהפעם הזאת תשנה משהו?

הפסיכולוג דניאל גילברט מהארווארד, מדבר ברב המכר שלו, "להיתקל באושר", על התופעה שכשאנשים מנסים לדמיין את העתיד, קשה להם מאוד לשער שהוא יהיה שונה במידה ניכרת מהמצב הנוכחי. אבל האם אנחנו יכולים לראות מצבים או אנשים שמשתנים באמת? בתפילה, אחד האתגרים שלנו הוא לצאת מתפיסת העולם המוגבלת שלנו, ולחזות מציאות שונה שתיתכן עם עזרתו של א-לוהים הכל יכול. העצה שגילברט מציע היא להשתמש בניסיונם של אחרים כדי לראות את הנולד במקום לדמיין אותו.

ההיסטוריה היהודית מלאה דוגמאות מדהימות של אנשים שהמתינו והמתינו לישועה, ואז, כשהמצב נראה חסר כל סיכוי, היא פתאום הגיעה. אני בטוחה ששרה אימנו לא חשבה מעולם שתפילותיה לילד הן תפילות שווא, והיא המתינה במשך 90 שנה. ואז פתאום המצב השתנה, ועתידו של עם ישראל החל.

גם בימינו, כשזוג זוכה לחבוק תינוק אחרי שנים של ניסיונות, אנחנו מתעוררים לכוחו של נס אישי. זה מזכיר לנו שניסיון פרטי אינו נמשך לנצח, אפילו אם לעתים נראה כך כשאנחנו עדיין נתונים בתוכו.

עידוד ונחמה

בכל אופן, כל עוד אנחנו ממתינים, הנחמה המושלמת היא לזכור שלסבל יש מטרה. לאחי היו בעיות רפואיות רבות בהתבגרותו, ופעם הוא אמר לי (כשעברתי קושי מסוים בחיי) שאם הוא לא היה עובר את המחלה שלו, הוא היה סתם אדם "פשוט". אבל עכשיו, ברור לי שהסבל שלו הוביל אותו לנתח את תכליתו ומטרתו בחיים, ובסופו של דבר הוא שהשפיע עליו להפוך להיות אדם כל כך נפלא.

דבר נוסף שמנחם אותנו בחוליו של עקיבא, הוא להיזכר כמה המצב שלו עורר אחרים לצמוח – להתפלל ולעשות מצוות לרפואתו. בשנה שעברה המשפחה שלי ארגנה פרויקט שפנה אל מאות אנשים ברחבי העולם וביקש מהם להוסיף זמן לימוד מיוחד בשבועות למען עקיבא, מכיוון שהוא אינו יכול לעשות זאת בעצמו. גם בשנה זו אנחנו מבקשים מאנשים להקדיש זמן מועט של לימוד תורה בליל שבועות, לרפואתו השלמה של עקיבא שמאי בן אהבה רבקה.

אחרי מאות שנות ניתוק, חצינו את הים ועמדנו למרגלות הר סיני

חג השבועות הוא זכר למאות שנות השעבוד של עם ישראל במצרים, כשהוא מנותק מהמטרה ומהפוטנציאל שלו, כמעט חסר תקווה. לאחר כל אותן השנים, תוך 50 יום, חצינו את ים סוף ונעמדנו למרגלות הר סיני, כדי לקבל את התורה ואת המשימה שתשנה את העולם כולו לנצח.

אחד הכוחות הבסיסיים בחיים הוא מציאות התקווה. כשאני רואה את אחי שוכב בתרדמת, אני לא רואה את עקיבא, אלא תצוגה גשמית שנמצאת איתנו בעוד אנו ממתינים לשובו של כוח החיים המלא. והתצוגה הזאת היא שעוזרת לנו לשמור על ניצוץ התקווה.

חכמינו ז"ל אומרים ש"ישועת ה' כהרף עין". וכשאני עומדת לצד מיטתו של עקיבא, מתבוננת בעיניו המעפעפות וממתינה לרמז של תקשורת, אני נאחזת בתקווה... ומתפללת.