העשן שנראה כבר מהקסטל, בואכה ירושלים,
לא בישר טוב, גם לא הריח.
וכאשר הגיע האוטובוס אל פיתוליה האחרונים של הדרך, אכן, נראתה האש, מלחכת ברעבתנות את השלף היבש שצמח בשיפועי ההר.
בבתיה המתפוררים של ליפתא, לא מתגורר איש, ולכן לא נשקפה סכנה לחיי אדם.
אבל הצמחייה לא שרדה.
הבוקר, כשעשיתי את ההליכה היומית שלי במורד בגין דרום, הכל היה שחור ומפויח, השיחים הרעננים שניקדו את המדרון,
כבר לא היו ירוקים וגם לא יהיו, האש שלא יודעת שובעה, כילתה אותם.

גם אדמתן של רות עורפה ונעמי נחרכה.
אדמת חייהן נותרה שוממה, וצחיחה, מכל הרכוש הרב שהביאו איתם, לא נותר דבר,
אלימלך בעלה של נעמי הלך לעולמו, ואחריו גם שני בניה
רות איבדה בעל, גיס וחם, וכך גם עורפה.
זהו סיפורה של משפחה שנטשה בתקופת רעב את הספינה הטובעת, ויצאה אל ארץ מואב, רק למגורים. רק באופן זמני.
משפחה שעיני כל העם היו נשואות אליה.
הזמני הפך לקבע, הילדים גדלו, נשאו להם נשים מבנות המקום, התערו בנוף המקומי, והכל לכאורה היה על מי מנוחות, אך רק לכאורה, כי ביום אחד בהיר הכל חרב, ונותרו רק אודים עשנים.
שנים עברו, תם הרעב ביהודה, ונעמי האלמנה נפרדת מכלותיה המואביות, ומחליטה לחזור.
בעוד שעורפה משתכנעת לשוב למואב, רות הנסיכה, ביתו של מלך מואב, מתעקשת להתלוות לחמותה, ומצהירה על כוונתה להצטרף לעם ישראל ולשוב עּמה ארצה.
רות, בת לאב ממוצא מפוקפק, שגדלה על ברכיה של תרבות זרה ונכריה, ללא מסורת וללא שותפות גורל, כשיש בינה לבין עם ישראל פער ושוני כה גדולים, זכתה להיות הסבתא רבה של דוד, ואמה של שושלת מלכות ישראל? כיצד?
רות מביאה איתה אור שמאיר את כל פינותיה החשוכות.
אלוקים הבוחן כליות ולב, מתעלם מכל החסרונות המצויים במעמדה העקרוני, "כִּי הָאָדָם יִּרְאֶה לַעֵינַיִּם, וַה' יִּרְאֶה לַלֵבָב". (שמואל א', טז':7)
אלוקים רואה את ליבה הרחום, מסירותה לחמותה ומידת הנתינה שלה.
רות עזבה את אלוהיה, את עּמה ואת בית אביה, והלכה אחרי נעמי כדי להיות לצידה בימי זקנותה, על אף שידעה כי כל מה שמחכה לה בארץ, הם חיי בדידות עוני ומחסור, על אף שידעה כי אדמתה חרוכה, ואין כל סיכוי לגשם שיעורר צמיחה מחודשת:
"הַעֹוד-לִּי בָנִּים בְמֵעַי וְהָיּו לָכֶם לַאֲנָשִּים? שֹׁבְנָה בְנֹׁתַי לֵכְנָה, כִּי זָקַנְתִּי מִּהְיֹות לְאִּיש כִּי אָמַרְתִּי יֶש-לִּי תִּקְוָה. גַם הָיִּיתִּי הַלַיְלָה לְאִּיש וְגַם יָלַדְתִּי בָנִּים. הֲלָהֵן תְשַבֵרְנָה עַד אֲשֶר יִּגְדָלּו? הֲלָהֵן תֵעָגֵנָה לְבִּלְתִּי הֱיֹות לְאִּיש?" (רות, א':13-11)
חכמינו מספרים כי הגורם שהביא לירידה הרוחנית המוסרית והחברתית בחייו של אותו דור, היה קידוש האינדיבידואליות, צרכיו האישים של האדם, היו תמיד בעדיפות עליונה.
מבחינתם זה היה עקרוני ומגובה מוסרית,
תפיסת עולמם אמרה כי, על כל אדם לפעול כדי לקדם את תועלת עצמו, כפי שהוא תופש אותה.
אותו אגואיזם אתי, כפי שכונה, יישב את הסתירה האפשרית בין קידום עניינים אישיים,
לבין עקרונות מוסריים אחרים, שתובעים לדחות עניינים אישיים לטובת עניינם של אחרים.
הישועה צמחה מתוך מעייני החסד שהביאה איתה רות, הזרה, השונה, האחרת, החסד חזר והכה שורש בישראל והביא לתיקונו.
אינדיבידואליות היא לא דבר שלילי בפני עצמו, היא הופכת לבעיה כשזה הערך העליון שלנו כחברה, וזה מה שיכתיב את התנהלותנו היומיומית.
שום יסוד אחר לא יכול לתקן ולרומם את האנושות מתוך שקיעתה בעצמה, מלבד נתינה, מלבד מעשים של חסד הנעשים שלא מתוך חשבונות של כדאיות ורווח, ובלא לחץ וכפייה חיצוניים.
מגילת רות באה ללמד אותנו כי גם בשעה שהכל שחור משחור, תיתכן צמיחה.
ושגם אדמה חרוכה יכולה להצמיח, אם נותנים לה את התנאים הנכונים, "וְיָצָא חֹׁטֶר מִּגֵזַע יִּשָי; וְנֵצֶר, מִּשָרָשָיו יִּפְרֶה" (ישעיהו, י"א:1)