בכינוס של "קומנטרי", העז אחד המשתתפים להעלות לדיון הציבורי את אחד הנושאים הבודדים שעדיין נחשב 'מחוץ לתחום': מנת המשכל היהודית.

במסה שכותרתה "הגניוס היהודי", משרטט צ'ארלס מוריי – דוקטור למדעי המדינה וסופר, שאינו יהודי – את הנתונים ההיסטוריים והסטטיסטיים שמעידים על פקחותם והישגיהם האינטלקטואליים של היהודים, כמו גם מגוון תיאוריות שמנסות להסביר את התופעה.

בעוד שרוב היהודים שאני מכיר יצהירו שהם מכירים חברים רבים בשבט שאינם חכמים כל כך, עומד ד"ר מוריי על דעתו ש"היהודי הממוצע נמצא באחוזון ה-75" של סקאלת ה-IQ וש"אחוז היהודים בעלי מנת משכל של 140 ומעלה הוא בערך פי שש משל האחרים". בנוסף לכך, חלק מהמקורות הבחינו ששורשיהם של רעיונות-משַנֵי-עולם רבים - הן מבחינה דתית כמו המונותיאיזם והן מבחינה מדעית כמו תורת היחסות - נעוצים במוצא אתני מסוים.

לאחר סקירה של מספר תיאוריות המנסות לתרץ את האנומליה, ד"ר מוריי עדיין אינו מרוצה. יתכן שהנסיבות ההיסטוריות המאוחרות העניקו יתרון גנטי ליהודים בעלי אינטלקט גבוה יותר, הוא מודה; אבל חושד שהיכולת האינטלקטואלית היהודית קדומה יותר, שאולי ליהודים "הייתה רמה מסוימת של מיומנויות לשוניות בלתי רגילות כבר בימי משה." וכך, הוא כותב, "עומד במערומיו אתגר אולטימטיבי בפני הפסיכולוגיה ההתפתחותית: מדוע ששבט אחד בימי משה, אשר חי באותה סביבה של עמים נודדים וחקלאיים אחרים במזרח התיכון, יפתח כבר אז אינטליגנציה נעלה כשהאחרים לא?"

ואז הוא מסכם, במידת מה של לגלוג:

"בשלב זה, אני מוצא מחסה בהיפותזה שנשארה לי, קצרה במיוחד ובלתי ניתנת להפרכה. היהודים הם עמו הנבחר של הא-ל."

 

ובכן, זה בהחלט הרעיון הנכון בזמן הנכון. בקרוב נחגוג את חג השבועות, החג היהודי שמציין את מעמדו הנבחר של עם ישראל: הברית שחושלה בהר סיני.

אני לא יודע, וגם לא כל כך מעניין אותי, אם האינטליגנציה משחקת תפקיד בבחירת עם ישראל או לא. גם אם כן, זהו רק פרט שולי בנושא מהות נבחרותנו.

משום שהדבר שלשמו נבחרו בני ישראל, זה לעבוד את הבורא – נכון, עם האינטלקט שלנו, אבל גם עם הלב והגוף שלנו.

תארי הכבוד הגדולים ביותר אינם "גאון" או "מבריק", אלא תארים מסוג "צדיק" ו"ירא א–לוהים"

שיהיה ברור, התורה עצמה מתייחסת לעם ישראל בתור "עם חכם ונבון" – אך גם בתור "עם קשה עורף" ואפילו גרוע מזה. המסקנה: מה שחשוב זאת לא מנת המשכל שלנו, אלא מנת הצדקות. מה שנחשב זאת העבודה, לא החוכמה. חכמי התלמוד אינם מדגישים בדרך כלל יכולות מולדות – שכליות או אחרות – אלא מתמקדים בדרך שבה ניצלנו כל תכונה שבה התברכנו. תארי הכבוד הגדולים ביותר שלהם אינם "גאון" או "מבריק", אלא תארים מסוג "צדיק" ו"ירא א–לוהים".

היהודים נבחרו בזכות אבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב, והודות לבחירה נוספת שעשו אבותינו למרגלות הר סיני, בקבלם עליהם את חוקי התורה ומצוותיה; ולמרות שהמועדון היהודי האקסקלוסיבי פתוח לכל גר המעוניין בכנות ליטול על עצמו את שמירת התורה, בכל זאת הציק רעיון נבחרותו של עם ישראל לכמה גויים מאז... מאז מעמד הר סיני.

עם זאת, נראה שלאחרונה האנטישמיות נוטה להזין את עצמה מאבוסי-שנאה אחרים, כמו קיומה של מדינת ישראל (ורשעותה הדמיונית), ולמרבה האירוניה, נראה שתפיסת עם ישראל בתור עם שנבחר משמים, מטרידה היום בעיקר את ה... יהודים.

כל זה משום שהאמת, שלכל אדם שהוא יש ערך ופוטנציאל חסרי גבולות, השתנתה להנחה ש'אין אדם שאין לו תחליף', וש'כל בני האדם שווים'. הסְבָרָה שאולי לאנשים או לקבוצות מסוימות ייתכנו תפקידים או תחומי אחריות שונים, יצאה אל מחוץ לתחום, והפכה נושא נתון בטאבו, אם לא גזעני או מפלה. היהדות בהחלט מחלקת תפקידים, ובלי להתגמגם – לגברים ולנשים; למשכילים ולעמך; לצאצאי אהרן הכהן ולשאר העם היהודי. וכן, גם לעם ישראל בתור עם.

אין מנוס מכך. ברכה שכל יהודי מצווה להגיד מדי בוקר מבטאת את העובדה הזאת בבירור: "ברוך אתה... שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו..."

בעוד שההיסטוריה מסואבת במוות ובחורבן שזרעו כאלה שכינו את עצמם 'גזע עליון', הייחודיות היהודית אינה מהווה היתר לעשות עוול, אלא ברכה; ומובנה היחיד הוא, אחריות לחיות חיי קדושה ועל ידי כך להשפיע לטובה על הזולת – להיות, כמו הביטוי המפורסם, 'אור לגויים'.

בליל שבועות נוהגים אמנם להישאר ערים וללמוד תורה, אבל אין בחג זה מנהגים וטקסים בדומה לעריכת סדר בפסח או לישיבה בסוכה בחג הסוכות. נראה ששבועות הוא הזמן להתבוננות פנימית ולהתמקדות במתן התורה, ולמחשבה כיצד הוא מגדיר אותנו כיהודים. שבועות הוא הזמן להבין שמהותנו אינה מונחת בכישרונותינו וגם לא בחוכמתנו, אלא במשימתנו.

© 2007 AM ECHAD RESOURCES