לכל חג יש מוטיב מרכזי, מצוה מיוחדת אותה יש לעשות בחג המבטאת את הרעיון הפנימי של החג. לכולם חוץ מלשבועות. נכון, יש מנהגים שונים – אכילת מאכלי חלב, לימוד תורה כל הלילה, אבל מצוה ממש, משהו שכולם צריכים לעשות, אין.

התלמוד במסכת פסחים, דן בצורה הראוייה לחגוג את החגים, ולמרות הדעות השונות, האם יש להקדיש את החג להנאות גשמיות או לפעולות של התעלות רוחנית בלבד. לגבי חג השבועות כולם מסכימים שיש לחגוג גם באמצעות הנאות גשמיות. הטעם המופיע שם הוא מפני שביום זה ניתנה התורה לעם ישראל.

במבט שטחי הדבר נראה מוזר ביותר! תורה, שבמהותה היא רוחנית – שכן היא מבטאת את רצון הא-ל בעולם ­– היא הסיבה לכך שעלינו להתענג בחג בהנאות גשמיות?

הרעיון הנפלא העומד מאחורי עיקרון זה הוא שהאדם מאז ומעולם הכיר במציאות של עולם רוחני בנוסף על עולם החומר. אלא שהתפיסה הפשוטה היא ששתי עולמות אלו הינם מסלולים מנוגדים, שני קוים מקבילים שלעולם אינם נפגשים.

מתן תורה גילה לנו שאין הדבר כך. התורה מלמדת אותנו כיצד לשלב בין העולם הרוחני הנעלה לעולם הגשמי. על פי היהדות עולם החומר אינו רע, להיפך, הוא כלי אדיר אשר באמצעותו אנו מרחיבים ומעמיקים את עולמנו הרוחני. בלעדיו העולם הרוחני חסר ולקוי.

לכן בחג השבועות כולם מסכימים שעלינו לחגוג עם החומר שלנו. אחרי הכל, ביום זה ניתנו לעולם הגשמי משמעות וערך לבלי שיעור.

זהו גם הטעם לכך שאין מצוה מיוחדת לחג זה. בחג זה אנו חוגגים את עצם היותנו! את המשמעות האדירה שניתנה לקיום שלנו כיחידים וכעם. איננו זקוקים לעזרים חיצוניים, ואין מעשה מסוים המבטא יותר מכל דבר אחר את משמעות החג – אנו היהודים, יש לנו קשר עם בורא עולם בעזרת התורה! אנו אוכלים ושותים, ושמחים מכך שיש לנו את הכח להעניק לכל מעשינו בעולם משמעות עמוקה ותכלית נעלה.