בוקר פורים אחד התעוררתי בתור צב. להגיד שהייתי מופתע זו לשון המעטה. יותר נכון יהיה לומר, שהייתי מזועזע! עד אותו בוקר, תמיד התעוררתי בבוקר כבן-אדם. זו היתה הפעם הראשונה בה התעוררתי כצב.

איך הייתם מרגישים לו גיליתם שהפכתם לצב? בכל זאת לא התרגזתי. שמתי לי למטרה לקבל תמיד את רצון הא-ל. לעתים היה זה אתגר קשה. כשמצפים לקושי מסוים, ניתן לראות בעיני רוחנו כיצד  עוברים אותו בעוז ובאומץ. אך בחלומותיי הפרועים ביותר, מעולם לא חלמתי שאהיה לצב. הייתי נחוש בדעתי לעבור אתגר זה בהצלחה והתמקדתי בקבלת רצון הבורא.

זזתי באיטיות. לא היה לי כיוון ברור, אלא רק מטרה כללית, לממש את הפוטנציאל הטמון בי. כשהייתי בן-אדם, הכרתי בחשיבותה של הכרת התודה על המתנות שניחנתי בהן. הכרה זו לא נטשה אותי. ובכן, חשתי הכרת תודה עמוקה על השריון החיצוני הנוקשה. הוא הגן עליי. אם מישהו יצעק: "תזוז כבר!" אני אוכל להיעלם לתוך השריון, הרי לכך נועדו שריונות.

רציתי להתקדם, אבל בקצב שלי. אם אחרים אינם מרוצים מקצב ההתקדמות שלי, זה לא אומר שאני צריך להגשים את רצונותיהם. התקדמות היא עניין יחסי. אילו יכלו האחרים לראות את הדברים מנקודת מבטי, הם לא היו שופטים אותי בצורה כל-כך חמורה.

להיות "צב טוב"

לאחר שפגה ההפתעה הראשונית, לא הרגשתי רע כצב.

ביום הדין, לא ישאלו אותי למה לא הייתי גבוה כמו ג'ירפה, כי צבים אינם גבוהים כג'ירפות. גם לא ישאלו אותי למה לא הגבהתי עוף כנשר. אנו, הצבים, איננו אמורים להגביה עוף כנשר. השאלה שאשאֵל תהיה: "האם היית הצב הטוב ביותר שיכולת להיות?" שאלה זו הגדירה את משימתי עלי אדמות. חזרתי עליה שוב ושוב ומצאתי שהיא מהווה מקור השראה גדול עבורי.

היה חיסרון מסוים בהיותי לצב, לאחר שחייתי  בעבר בן אדם. לצבים רגילים אין אפשרות להשוות את חייהם למשהו אחר. ההוויה הצבית, זה כל מה שהם מכירים. אך מכיוון שחייתי כאדם במשך זמן כה רב, התרגלתי לכך. יכולתי לבחור לקונן על כך ולומר שאין זה הוגן שאיני יכול להמשיך לחיות כאדם ומדוע נבחרתי דווקא אני להפוך לצב? אבל הבנתי שהבחירה בידי. אני יכול להפיק את המיטב מהיותי צב ואני יכול לקטר ולהתלונן. האפשרות האחרונה לא תוביל אותי לדרך רוחנית. היא לא תביא שמחה לחיי. התמסרתי לרצונו של א-לוהים באהבה ובשמחה ומשום כך התקדמתי הרבה בדרכי.

ואולי יגרום לכם הדבר להתייחס בהבנה גדולה יותר גם לבעלי חיים אחרים ואולי אפילו.. לבני אדם אחרים.

אני לא יודע אם מי שראה אותי הבין מה מתרחש בנפשי. כשהייתי בן אדם, לא היה לי מושג מה מתרחש בנפשו של צב. כמה פעמים שאלתם את עצמכם על מה חושב צב? אם סיפור זה יגרום לכם להיות קשובים יותר לרגשותיו של צב, הוא כבר הגשים את מטרתו. כשתראו צב, תגלו יותר הבנה כלפיו ואולי יגרום לכם הדבר להתייחס בהבנה רבה יותר גם לבעלי חיים אחרים ואולי אפילו... לבני-אדם אחרים.

הייתי צב טוב. הפקתי את המיטב בכל רגע מחיי והדימוי העצמי שלי המריא אל על. הייתי חלק מהבריאה הא-לוהית. אין הישג גדול מזה.

מטרתי היתה לעלות בדרגה מ"צב טוב" אל "הרמה העליונה של הגדוּלה הצבית". עברתי, פשוטו כמשמעו דרך הרמות: מתחיל, בינוני, מתקדם, מרשים! אני חייב להודות, שבעבר לא מימשתי את מלוא הפוטנציאל שלי כאדם. אילו הייתי עושה זאת שוב, הייתי עושה זאת טוב יותר.

המטמורפוזה!

ואז קרה דבר מוזר. לאחר שלמדתי וצמחתי מתוך אתגרים אלה, הפכתי ל... אריה! חזק ואצילי. ברגע הראשון לא קלטתי את זה, אבל ראיתי במקרה את השתקפות דמותי במראה. הייתי מבוהל. חשבתי עדיין שאני צב.

מה קרה? במהרה התחוור לי שחוויתי את חוק הצבים המיוחד של פורים. זהו חוק מורכב שראוי לדיון ארוך ומלומד, אך אנו נתמצת אותו בכמה מלים: "כל צב שמגיע לדרגת הגדוּלה העליונה של פורים משתדרג אוטומטית לאריה".

לא ידעתי את זה קודם. יתכן, שלו ידעתי על קיומו של חוק זה, היה הפחד מההצלחה מאט את קצב התקדמותי. אני רק ניסיתי להפיק את המיטב מהיותי צב. לא היה לי מושג שלעבודתי הקשה, להתמדתי ולהתמסרותי למטרה זו, תהיה תוצאה חיובית כל כך.

התחלתי לחוות את החיים ברמה אחרת לגמרי. ראיית העולם כאריה נטעה בי תחושה נפלאה של עוצמה.

התחלתי לחוות את החיים ברמה אחרת לגמרי. ראיית העולם כאריה נטעה בי תחושה נפלאה של עוצמה. חייתי כעת בפלנטה שונה לחלוטין. עברתי גלגול, מטמורפוזה, מִצב – לאריה! רק אם חוויתם זאת בעצמכם, תוכלו להבין את גודל השינוי.

משהגעתי למעמד מלכותי זה, הווייתי כולה התעלתה. כולם התייחסו אליי בכבוד רב יותר. כעת הייתי אריה אצילי והרגשתי כמו מלך.

היו לי הזדמנויות חדשות, זכויות יתר וגם מחויבויות. היו לי יותר כשרונות, כישורים וידע. באופן טבעי, גם הגדרת משימתי השתנתה. כעת אשאֵל ביום הדין: "האם היית האריה הטוב ביותר שיכולת להיות?" ומשימתי בחיים תהיה לשאוג בגאווה ובקול רועם: "כן!"