"בגללך פיטרו אותי!" היא האשימה אותי, כשעיניה יורקות זעם.

מה?! המחשב הפנימי שלי זינק למתכונת חירום בחיפוש מהיר בזיכרון אחר מילות מפתח "לגרום לשרה לאבד את המשרה". לא נמצאו התאמות.

ישבתי מול מנהלת העבודה שלי וחשבתי, "על מה לכל הרוחות היא מדברת?!"

"אני יודעת שאמרת עליי דברים רעים לבוס, מר שוורץ. את הצעת לו לפטר אותי. את המצאת תיאוריה שלמה שגרמה לו להיפטר ממני. באמת חשבת שאני לא אגלה שזאת היית את?"

הא?! מנוע החיפוש הופעל שנית. מילות מפתח: "פגישה עם מר שוורץ, שיחה על שרה." שוב, לא נמצאו כל התאמות.

ניסיתי לשכנע את שרה שלדעתי היא באמת מנהלת מצוינת, ושמעולם לא אמרתי שום דבר אחר למר שוורץ, ושלא היה לי צל של מושג שהיא הולכת לאבד את המשרה. היא לא השתכנעה, סיימה את השיחה בכמה הערות רטוריות קשות ופרצה מהמשרד כשהיא מותירה אותי המומה ונדהמת.

מר שוורץ הרגיע אותי מאוחר יותר שלהחלטתו לפטר את שרה אין שום קשר אליי או לכל דבר שאמרתי אי פעם. הוא הציע לי לשכוח מכל הסיפור. קל להגיד, קשה לעשות.

כמעט שנה חלפה, ואני המשכתי להצטער על העימות הכואב עם שרה. עיניה הכועסות רדפו אותי, ולעתים קרובות פרצו בלי רשות אל מרחב החשיבה השקט שלי, כשהן דוקרות אותי במבטן. יש בעולם אדם כאוב מאוד, ולמרות שאני לא מבינה איך או למה, אני מקור הכאב שלו. התעלומה כרסמה בי, ורציתי להקל את צערה של שרה. הרגשתי שאני חייבת לסגור את המעגל הפתוח, והאמנתי שגם שרה תרצה בכך.

וכשגיליתי שחג הפורים מתקרב, נבטה בי תוכנית פעולה.

הרגשתי שאני חייבת לסגור את המעגל הפתוח

ההצלה שלנו מאיום ההשמדה הטוטאלית על ידי אחשוורוש הייתה בזכות האחדות המוחלטת שלנו. המלכה אסתר אמרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים...וצומו עלי...שלושה ימים...ובכן אבוא אל המלך" מנקודה זאת ואילך חל בסיפור מהפך לטובה, ותוכניות המן נכשלו. כשכל היהודים מתאחדים לעם שלם ומאוחד, לשלם הכולל כל אחד מאיתנו שמכסה על מגרעות חברו – האחדות נותנת לנו כוח רוחני שמגן עלינו מפני הקמים עלינו להשמידנו.

לכן קבעו חכמינו מצווה לשלוח ביום חג הפורים משלוחי מנות איש לרעהו ואישה לרעותה, כאות לאהבה, אחווה וקבלה הדדית. המתנה היא מסר שאומר, "אני שולח/ת לך משהו שאני יודע שתאהב/י. קבל/י זאת כאות להערכתי אליך כאדם וכחלק מהכלל." בכל דור, פורים הוא זמן המתאים לחזק את הקשרים שלנו כאחים ואחיות, לגלות זה לזה ולאלוקים שאנחנו מבינים שהיכולת שלנו להצליח תלויה רק בחוזקם של קשרים אלה.

בילדותי היינו משחקים משחק בשם "נווד אדום". היינו עומדים כמה ילדים זה לצד זה בשורה, ומחזיקים ידיים הכי חזק שאפשר. יריב מהקבוצה השנייה היה מחפש את הנקודה החלשה ביותר, רץ לעברה ומשליך את עצמו בכל הכוח בין אותם שני ילדים בניסיון לנתק את השרשרת. אם הוא היה מצליח לנתק את שרשרת הידיים האחוזות, היינו מפסידים.

ההיתקלות בין שרה לביני לא הטרידה אותי רק משום שבטעות היא האשימה אותי, אלא משום שבאמת חששתי שהריב הזה גורם לנתק בשרשרת האחדות היהודית.

לא זכרתי שאי פעם אמרתי למישהו מילה שלילית על שרה. אבל האם זה משנה? מה שמשנה זה מה שהיא חושבת שעשיתי. בכל מקרה הקשר בינינו נותק.

יצאתי וקניתי לה קופסא נאה של שוקולד ממולא קרם בטעם מנטה, וצירפתי לה בקבוק של יין לבן מוגז. ישבתי וכתבתי מכתב לשרה, והסברתי עד כמה אני מצטערת על כל דבר שאולי עשיתי וגרם לה צער. חזרתי על כל מה שאמרתי לה בשיחה האחרונה שלנו, התחננתי למחילה, והוספתי את המילים "אני לא יכולה לסבול שאת ואני נהיה הנקודה החלשה באחדות היהודית."

חז"ל ממליצים להעביר את משלוחי המנות על ידי שליח, משום שמתווך יכול לעזור למנוע עימות בין שני הצדדים. ידידה שלי שגרה בשכונה של שרה העבירה אליה את הסלסילה. ולמרות שלא שמעתי ממנה כל תגובה, חשתי בהקלה מיידית.

שלושה חודשים אחר כך פגשתי את שרה ברחוב. היא ברכה אותי בחיוך כן ובניצוץ חם בעיניה. היא אמרה בבושה, "קיבלתי את המכתב ואת משלוח המנות שלך. תודה..." פטפטנו קצת ונפרדנו, כל אחת מאיתנו ממשיכה בדרכה – שתי אחיות יהודיות, חלק משלם שאינו ניתן להפרדה.