בתשעת הימים שלפני פורים, במרץ 1996, נהרגו 60 בני אדם בפיגועים שונים בארץ. מתוך חשש לפיגועים נוספים, בוטלו מסיבות פורים רבות וילדים נשארו בבית. כתוצאה מכך, צעירים רבים זוכרים את שנת 1996 בתור "השנה בלי פורים".

בערב פורים (י"ג באדר ב' תשנ"ו), בשעה 3:56 בצהריים, מחבל מתאבד פוצץ מטען של 20 קילוגרם חומר נפץ, מעורב במסמרים ופיסות מתכת, בצומת הרחובות דיזינגוף – קינג ג'ורג', בסמוך לדיזינגוף סנטר בתל אביב. התוצאה היתה הרסנית: 13 קורבנות מצאו את מותם באותו פיגוע.

בין 13 ההרוגים, היו חמישה ילדים מחופשים, חייל צעיר, שני חברים שיצאו לקפה, עיתונאי בדרכו לעבודה, אישה מבוגרת שהתכוננה להיפגש עם בנה לקונצרט של הפילהרמונית, אישה בדרכה חזרה הביתה מקניות, ואם ובתה שיצאו לקנות שמלת כלולות.

סילביה ברנשטיין בת ה-73 ובתה גייל בלקין בת ה-48, יצאו עם לורן (בתה של גייל) למדוד את שמלת הכללות שלה – לקראת נישואיה בעוד שבועיים. וכך, בשבוע שהיה אמור להיות המאושר בחייה, לורן חוותה את אובדנן הנוראי של אמה וסבתה. סילביה, הייתה אלמנה והותירה אחריה שלושה ילדים: בנה פול ובתה מרלין בצ'ינס בישראל, ובנה דאריל, כיום באוסטרליה. גייל הותירה בעל בארה"ב, לארי בלקין – אשר לו היא הייתה נשואה שנה, שתי בנות משלה ושני ילדים חורגים.

מרלין ואחותה גייל, היו חברות טובות וקרובות זו לזו באופן יוצא דופן. במשך תשע שנים חיפשה מרלין דרך להכיל את צערה. "עבורי, זאת לא אמורה להיות סגירה. אני נרפאת – אני לא אוהבת את המלה 'סוגרת', משום שאין סגירה באמת", היא מסבירה. "זה משהו שאתה כל הזמן חושב עליו. בסוף הגעתי להכרה ולהבנה שהחיים באמת ממשיכים. למרות הכאב והקושי של האבדן, גיליתי שאנחנו חייבים להמשיך להתקדם, אחרת אנחנו נותנים את הניצחון לאלה שמנסים להשמיד אותנו".

בכל שנה, מרלין, פול ובני משפחותיהם היו משתתפים בטקס זיכרון עירוני בפינת הרחובות דיזינגוף - קינג ג'ורג' בלב תל אביב. היו שם נאומים של ראש העיר ושל בני משפחות הקרבנות, תפילת יזכור, "הרבה הרבה דמעות, אצבעות אוהבות שממששות את השמות החרוטים באבן... ואנחנו חוזרים הביתה ומתאבלים שוב". אחרי מספר שנים, בהן מרלין עמדה לצדם של בני המשפחות האחרות בטקס השנתי, התחילה להפריע לה העובדה שהיא בעצם לא מכירה אותם ולא יודעת כלום על יקיריהם, שעליהם הם מתאבלים. לאסון הזה הייתה השפעה נצחית על משפחות רבות, ובידי מרלין נמצא רק הקטע האישי שלה מהסיפור.

18 שנים לאחר סדרת פיגועים קטלניים – רקמה אחת, מאחה לבבות שבורים רבים

אולי זה מה שהוביל אותה לרעיון ליצור יצירת טלאים שתצרף יחד את כל פיסות האסון לשלם אחד. מרלין יצאה למשימתה האישית – יצירת 'שמיכת הטלאים של דיזינגוף', שתביא לחיים את סיפורי קרבנות אסון הפורים של שנת 1996, ולשם כך היא נעזרה במתנדבות מגילדת אמנות הטלאים של הרצליה.

מרלין החליטה ליצור 13 טלאים נפרדים – טלאי עבור כל אחד מהקרבנות – שכל אחד מהם יספר את סיפורו האישי של ההרוג: הישגיו, תקוותיו ושאיפותיו. "לכל אחד מהאנשים האלה היה סיפור משל עצמו. כל אחד הותיר אחריו מורשת אישית, שהייתה מוכרת בעיקר לבני משפחותיהם וחבריהם. הרגשתי ששלושה עשר הקרבנות – בתוך האלפים שקיפחו את חייהם בטרור בארץ ובחו"ל – יכולים להוות סמלים עוצמתיים ואורות מנחים כיצד נוכל לכבד ולהוקיר את זכר יקירינו". לבסוף, כסמל בולט לחג, מרלין הוסיפה פריט שנוצר על ידי שרון, אשתו של פול – מסכת פורים שדמעות של דם זולגות על לחייה.

כדי ליצור כל אחד מטלאי הבד, מרלין נפגשה עם משפחותיהם של קרבנות הפיגוע. במפגשים האלה, בני המשפחה התעוררו לחיים כאשר העלו זיכרונות על יקיריהם, הביאו תמונות והציגו דברים שהם עשו או התעניינו בהם. מרלין מספרת שבמהלך הראיונות ופיתוח היצירה, "הכל התחיל להסתדר לי, והרגשתי באמת ובכנות שאני נרפאת. זאת הייתה הרגשה מדהימה".

"אהבת חסד ומעשים טובים יותר חזקים משנאה"

עבור מרלין, יצירת הטלאים מדגישה את החיים ולא מנציחה את האבדן. "טקס האזכרה השנתי במרכז דיזינגוף בשנת 2005, שבו הוצגה השמיכה לציבור בפעם הראשונה, קיבל אופי שונה לחלוטין", היא מספרת. "בעוד שקודם זה היה ריטואל עגום וכואב, האווירה השתנתה להתרגשות ושיחה ערה, כשהמשפחות זיהו את הסמלים שנבחרו לייצג את יקיריהן. הפרויקט הזה לימד אותי איך המשפחות התמודדו עם האסון שלהן, ואיך אהבת חסד ומעשים טובים יותר חזקים משנאה".

עבור מרלין, היה זה הישג אישי כמו גם מסע לריפוי אישי. "חשתי התרוממות רוח מדהימה. למעשה הצלחתי לשלוט באסון ואמרתי, 'לא, אתה לא תשלוט יותר על החיים שלי. בחרתי לחגוג את החיים של יקיריי ואת חייהם של כל אלה שנהרגו. אני אעצור את העצב ואחליף אותו בשמחה – שמחה על הזכות להכיר את אלה שהיו קרובות אליי, שלמדתי מהן כל כך הרבה, שאהבתי ושאהבו אותי.' הרגשתי מועשרת ומחוזקת, והקלה - קלילות בלתי ניתנת לתיאור, כאילו שמשקל אדיר הוסר מנשמתי ושחרר אותי לזכור את אמי ואחותי בדרך הטובה מכל. התרגשתי מעוצמתם של האנשים שפגשתי, מרוחם האיתנה, ויותר מכל, מהעדר המרירות, אי קיומה של שנאה, והנחישות להמשיך הלאה".

מרלין מתנחמת גם בעובדה שכל מי שרואה את יצירתה "לעולם לא יחשוב שוב על דיזינגוף כעל נתונים סטטיסטיים. הם אף פעם לא ישכחו מה קרה בדיזינגוף סנטר בערב פורים 1996. היצירה תספר לעולם על הקרבנות ותודיע לעולם, שחיינו הועשרו משהותם, ולו אף הקצרה, בתוכנו."

11 שנים לאחר הפיגוע, עיריית תל אביב הפסיקה לערוך את הטקס הרשמי לאסון דיזינגוף. תשע עשרה שנים אחריו, מצבת האבן עדיין עומדת באתר, מזכירה לעוברי האורח את האסון ואת שמות 13 קרבנות הטרור. יצירתה המקסימה של מרלין ממשיכה להנציח ולכבד את חייהם, אהבותיהם וחלומותיהם של הקרבנות - אנשים אמיתיים, לא רק סטטיסטיקות. כמלאכת מחשבת חיה ותוססת של אמנות בבד, היצירה מדברת גם בשמם של קרבנות טרור אחרים בישראל ומחוצה לה.

נלקח מתוך Living Beyond Terrorism: Israeli Stories of Hope and Healing מאת זיוה דאובר קונביסר.