ליל הסדר מבטא במהותו שני מוטיבים מנוגדים. מצד אחד יש בו מרור וחרוסת שמסמלים את השעבוד הקשה והמר במצרים. ומצד שני, כוסות יין, סעודה מפוארת והסבה שמסמלים כולם את החירות ורווחת הגאולה.

קל ליישב את שני מאפייניו המנוגדים של ליל הסדר, בכך שעלינו לזכור הן את הזמנים הקשים שלפני הגאולה והן את הזמנים הטובים שבאו בעקבותיהם. הזמנים הקשים שבתחילה, מדגישים את הריגוש שבחירות ובשפע העושר שהגיעו אחר כך, וכשאנחנו נזכרים בשניהם אנחנו חווים את נדיבות הא-לוהים במלואה.

כיצד יכולה המצה להיות סמל לחירות ולשעבוד גם יחד?

אולם המצה עצמה, המרכיב החשוב ביותר בסדר, נשארת בגדר פרדוקס. מצד אחד המצה אמורה לסמל חירות. התורה עצמה אומרת: "שבעת ימים תאכל מצות... כי בחיפזון יצאת ממצרים" (דברים טז, ג), כך שהמצה מסמלת את היציאה לחירות. כמו כן, אנחנו מצווים לאכול את המצה בהסבה, כמו בשתיית ארבע הכוסות, משום שהיא מסמלת חירות בניגוד למרור שמסמל שיעבוד.

מצד שני, המצה מכונה "לחם עוני". היא פשוטה וסתמית ככל הניתן – קמח ומים. נקודה. כל תוספת של טעם ו/או ממתיק יהפכו אותה ללא ראויה לאכילה בליל סדר. היא אינה מותפחת (קרי מוחמצת) בשום צורה שהיא. רק מים וקמח פשוטים, שמוכנסים לתנור. כיצד היא יכולה לסמל את ההתרגשות שבחירות ובעושר? כיצד היא משתלבת עם יופיו המיוחד של השולחן הערוך, ההסבה המלכותית וכוסות היין הקלילות?

המהר"ל (פילוסוף מהמאה ה-16) עונה על השאלה כשהוא מסביר שהמילה "עוני" מבטאת חיסרון.

כיצד אם כן מסמל חיסרון זה את החירות? התשובה היא שההיפך מחירות זה תלות. כשמישהו מטיל עלינו את מרותו ואנחנו צריכים לבקש ממנו רשות לעשות משהו, אנחנו כבר לא חופשיים. תלות פנימית גרועה אפילו יותר מתלות בגורם חיצוני. אדם שאינו יכול לעבור את היום בלי חפיסת סיגריות כבר אינו אדם חופשי לגמרי. התלות שלו בסיגריות מגבילה את חירותו.

ובכל זאת, סיגריות הן עדיין גורם חיצוני. מה לגבי ה"צרכים" שלנו? ככל שה"צרכים" שלנו גדולים יותר, אנחנו יותר משועבדים. אם ה"צרכים" שלנו כוללים למשל לאכול בחוץ, אז אנחנו צריכים להרוויח מספיק בשביל לצאת לאכול, לגור במרחק סביר ממסעדות טובות, להשקיע את הזמן והמחשבה כדי למצוא את המסעדות האלה וכו'.

שורש החירות, ברמה האישית, הוא פשטותם של ה"צרכים" האישיים

אפילו מבחינה רגשית, ה"צרכים" שלנו מצמצמים את חירותנו. ככל שאנחנו יותר זקוקים לאישור חברתי, אנחנו פחות יכולים לעשות את מה שנכון. ככל שאנחנו יותר תלויים בשליטה בזולת, אנחנו פחות יכולים ליצור חברויות אמיתיות, וכן הלאה.

מכאן, ששורש החירות, ברמה האישית, הוא פשטותם של ה"צרכים" האישיים. לכן הלחם (שהוא בסיס החיים) של פסח הוא הפשוט מכל. הוא מכיל מים וקמח – וזהו. וכשבסיס הקיום של האדם פשוט ככל האפשר, החירות שלו גדולה יותר. לתרמילאי יש טווח הרבה יותר רחב של אפשריות טיול, מאשר למי שנוהג לטוס במחלקה ראשונה בלבד.

התורה מחזקת את הנקודה הזאת כשהיא מסבירה שהמצה נאכלת משום שיצאנו ממצרים "בחיפזון". רגעים היסטוריים רבים בעולם הוחמצו משום שחלון ההזדמנויות היה צר במיוחד. א-לוהים בחר לפדות את ישראל ברגע מסויים. אילו בני ישראל היו בוחרים להתעכב על נכסיהם וחשבונותיהם, הרגע היה חומק וחלון ההזדמנות היה נסגר לנצח. רק בזכות זה שהם חטפו את הלחם החצי מוכן שלהם ורצו, הם כביכול הספיקו לעבור דרך החלון הפתוח בזמן.

אנחנו יכולים לראות את התופעה הזאת אפילו בהיסטוריה של ימינו. חלק מיהודי אירופה לא נמלטו ממדינותיהם משום שלא היו להם אמצעים לעשות זאת. זאת הייתה טרגדיה נוראית, אבל הטרגדיה הגדולה יותר היתה מנת חלקם של אלה שלא ברחו בגלל הנכסים שכן היו להם. הם לא יכלו סתם לעזוב את הכל ולברוח. כך יצא שנכסיהם ואמצעיהם הכלכלים הפכו לשלשלות עבדות במקום לספינת חירות (הדבר חזר על עצמו גם עם היהודים במדינות ערב).

למה מותרות?

אולם השאלה נותרת בעינה. אם חירות עוסקת בהשגת פשטות בצרכים שלנו, מדוע רבים כל כך מגילויי החירות בליל הסדר מבוטאים בהצגת השפע והמותרות? מדוע השולחן היפה, כוסות היין, ההסבה והבגדים החדשים?

כדי להמחיש את הרעיון נשתמש באלגוריה. מישהו קנה לעצמו מכונית. האם הרכישה הזאת מרחיבה או מצמצמת את טווח הניידות שלו? התשובה היא שאם הוא נהיה כל כך תלוי במכונית עד שהוא כבר לא יכול ללכת בלעדיה עד לקצה הרחוב, אז המכונית משעבדת ומגבילה אותו. אבל אם הוא ממשיך ללכת בכל הזדמנות, ומשתמש במכונית רק כדי להרחיב את טווח הניידות שלו, אז המכונית מרחיבה את חופש התנועה שלו.

כך גם עם השפע שא-לוהים מרעיף עלינו. אם הוא הופך להיות ה"צורך" שלנו, אז הוא משעבד אותנו. אם הוא נראה כהזדמנות, אז הוא מרחיב את החירות שלנו ואת חופש הבחירה.

כבני אדם, חירות היא המאפיין היקר לנו ביותר. בחירה חופשית היא מהות האדם. כדי להשיג את מלוא מידת החירות, עלינו להימנע מלכבול את עצמנו בצרכים מלאכותיים. ככל שיהיו לנו פחות צרכים, נהיה חופשיים יותר לפעול על פי עקרונות ולעשות את מה שנכון.

וכשנשיג את החירות המוחלטת, אז יהפכו העושר והשפע שא-לוהים מרעיף עלינו, לכלים לצמיחה והתקדמות, ולא לכבלים של צרכים שעלינו לשרת.

וכשנאכל בליל הסדר את המצה הפשוטה וחסרת הנוי, ניזכר שאנחנו 'מרעננים' את רמת בסיס הקיום שלנו לרמה האלמנטרית ביותר. נתבונן סביב ונבחן את השולחן, הסעודה, היין, ונלמד להתכבד מהם כנהנתנים מושבעים, אבל בני חורין.