בכיתה יב' עזבתי את בית הספר. רגע לפני כל הבגרויות והמבחנים הרגשתי שזהו. נשבר לי סופית מכל מערכת החינוך הזו. מהטירוף שמנסים לדחוף לי בכוח חומר שלא ישמש אותי בחיים לכלום. מהתחרותיות שגרמה לחלק מהחברים שלי לכיתה לפתח התנהגויות מסואבות ומושחתות, העיקר להצליח במבחן. הרגשתי שאיבדתי את שמחת החיים, את הניצוץ הבוער בעיניים, שהנשמה שלי רוצה פשוט ללמוד ולעשות משהו אחר: משהו שאני באמת מאמין בו.  לא שאני חייב או מוכרח.

כשניגשתי לאחד המחנכים וסיפרתי על ההתלבטות שלי, הוא ביקש שאבוא אחריו למגרש, והראה לי טור ארוך וענק של נמלים:

"תסתכל עליהם. הולכות אחת אחרי השנייה. כל כך ממוקדות מטרה. אף אחת לא יוצאת מהטור. כולם משועבדות ליעד הנכסף שלהם: להביא אוכל לקן".

לא הבנתי לאן הוא חותר. הוא המשיך:

"הנמלים זה אנחנו. במקום האוכל, היעד בסוף של כולנו זה התואר הנכסף.

"ההורים של התלמידים שולחים אותם לבית הספר כדי שישיגו ציונים טובים, כדי שיתקבלו באוניברסיטה או מוסד ללימודים גבוהים, שיוכלו שם ללמוד מקצוע טוב, שיביא להם בסוף הרבה כסף. כולנו נמלים. אולי זה לא מקובל שאני מחנך ועובד במערכת החינוך ואומר לך את זה: אבל אם הלב שלך מרגיש שבא לך עכשיו לחפש את עצמך וללכת למקום אחר, אז לך עם הקול הפנימי שלך.

"אל תדאג, הכרתי עשרות תלמידים שהשלימו אחר כך את תעודת הבגרות שלהם באופן אקסטרני.

"אז אנשים יחשבו שאתה הנמלה המשוגעת הזו שחורגת מהטור ופתאום הולכת לכיוון אחר, אבל זה בדיוק כל העניין של החירות:

לעשות משהו שאתה שלם אתו ולא בגלל הנורמות החברתיות או שככה מצפים ממך".

*   *   *

עזבתי את התיכון בכיתה יב', רגע לפני הבגרויות. הבטחתי להורים שלי שאשלים אחר כך את הבגרויות ונכנסתי לאחת מהישיבות בירושלים, ואז נחשפתי בפעם הראשונה לטעם החוויתי של למוד מתוך אהבה, רכישת ידע בגלל רצון לדעת ולא בגלל הציונים וההרגשה שמחייבים אותי לעשות את זה.

שמחת החיים ואתה הניצוץ של התשוקה וההתלהבות חזרו לחיי וזו הייתה הפעם הראשונה שטעמתי את טעם החירות.

*

יצא לי בחודש האחרון לדבר עם כמה וכמה הורים על המתבגרים שלהם שלא מסתדרים במערכת החינוך. ההורים חוששים להוציא אותם מהמסגרות. מהטור של הנמלים.

אבל לפעמים צריך גם להקשיב לקול הפנימי של הילדים ולחפש להם מסגרות אחרות. לתת להם למצוא מחדש את שמחת החיים שלהם.

אני אסיר תודה להורים שלי שהיו מספיק אמיצים לזרום אתי ולאפשר לי למצוא את ההתלהבות שלי מחדש. היה דרוש לכך אומץ רב, בכיתה יב', רגע לפני הבגרויות.

לפעמים צריך לעזוב את הטור. את הנורמות. את הכבלים שמחייבים אותנו ללכת כי כולם הולכים.

לפעמים צריך להיות הנמלה הבודדת הזו שמחפשת את הדרך לעצמה ומבקשת לטעום את טעם החירות.