לאחרונה התחלתי לשים לב שכל המצאת היי-טק חדשה, שכביכול נועדה להקל על חיינו, נוגסת במקום זה נתח נוסף מהזמן החופשי ההולך ומצטמצם שלנו.

למשל: הטלפון החכם החדש שלי. הוא מחשבון, מצלמת וידיאו, מצלמה דיגיטאלית, לוח משחקים, מערכת ניווט GPS, אינטרנט, טלפון נייד, נגן MP3 ומנהל מידע אישי. אבל בעיקר, הוא מוריד את האי-מייל ישר לתוך הכיס שלי, כך שאני זמין 24 שעות ביממה, 6 ימים בשבוע, לכל מי שרוצה ליצור איתי קשר, לשאול שאלות, לערוך תיאומים, לבקר, או לשלוח הודעות דואר זבל.

ומכיוון שאנחנו קשורים גם לכבלי עבודה, מערכות יחסים והתחייבויות חברתיות שונות, מתי בדיוק אנחנו אמורים לעצור ולנשום? מה עם זמן מיוחד להענקת תשומת לב לאני הרוחני שלנו, לבני המשפחה ולחברים?

את התשובה קיבלתי כאשר הבן שלי הובהל לאשפוז עקב אפנדיציט חמור. מדובר בבחור חסון בגובה 1.85 מטר, שכאשר הוא לא לומד תורה הוא יכול להביס את רוב האנשים שאתם מכירים על מגרש הכדורסל. לראות אותו מקופל לשניים, מחזיק את הבטן שלו בכאב ומתפתל מייסורים, היה מעבר למה שאשתי ואני יכולנו לסבול. בתוך מצב החירום הזה, הטלפון הסלולארי שלי צלצל, הבהב ורטט בשמחה, לא מודע לכך שיש לי עכשיו בראש עניינים הרבה יותר חשובים.

הטלפון הסלולארי שלי רטט בשמחה, לא מודע לכך שיש לי עכשיו בראש עניינים הרבה יותר חשובים.

כמעט שלושה ימים שלמים עברו עד שבני שוחרר מבית החולים, וכל אותו הזמן התעלמתי לחלוטין מידידי הנאמן וה'חכם'. למרבה הפתעתי, העולם שרד בלי כל נזק.

כשחזרתי בסופו של דבר לסדר היום הרגיל שלי – בלי זמן לנשום וקרוב לצאת מהדעת – התובנה התבהרה לי כמו התגלות נבואית: אני צריך לעשות את זה לעתים קרובות יותר! אני צריך לשחרר את עצמי מכבלי שיעבוד המאה ה-21 ולעסוק בדברים החשובים באמת בחיי.

ואז קלטתי שזה עתה גיליתי מהו פסח.

תחושת הזמן במצרים

התורה מציירת תמונה קודרת למדי של חיי בני ישראל במצרים. הם שועבדו בכפייה, רעבו, הוכו, ילדיהם נלקחו מהם והם עבדו "עבודת פרך". יש פרשנים שמסבירים ש"עבודת פרך" לא מתארת רק את קושי העבודה שהם ביצעו, אלא גם את המינון. לא רק שהם עבדו קשה, אלא עבדו כל הזמן, עד כדי כך שלא נותר להם זמן למותרות כמו חשיבה. הם היו עסוקים מכדי לחשוב בצלילות. וגרוע יותר, הם התרגלו לקיום האומלל שלהם, קיבלו אותו, וחשבו שחייהם האומללים הם "נורמאליים".

אולי, אילו הייתה להם אפשרות לחשוב על התנאים הנוראים שלהם, הם היו זועקים בתפילה היוצאת מן הלב אל ה', שאולי היה מחישה את גאולתם. פרעה פגע בעצם מהותם האנושית בכך שגזל מהם את היכולת לבחון את עצמם - הצעד ההכרחי הראשון בדרך למימוש עצמי.

אנחנו כל הזמן ב'היכון' חסר-רחמים לקראת מישהו או משהו, ואנחנו קוראים למצב הזה "נורמאלי".

בהחלט נפלא לחיות במאה ה-21. חקר החלל, מחשוב, התגברות על מחלות קשות... כל אלה ביצועים מרשימים בהחלט. אבל אנחנו גם סובלים יותר מאי פעם משחיקה, תשישות מנטאלית, הפרעות ריכוז וקשב ויתר לחץ דם... כל אלה הם ללא ספק השלכותיו של שיעבוד ההיי-טק בדורנו. בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לאו, אנחנו כל הזמן ב'היכון' חסר רחמים לקראת מישהו או משהו. ואנחנו קוראים למצב הזה "נורמאלי".

ובכן, בפסח הכל נעצר. זה מתחיל בביעור החמץ – המזון הרגיל שלנו. מה יכול לסמל טוב יותר את השגרתי, הרגיל והארצי מאשר פיסת לחם? אנחנו מצחצחים את הבית ומסלקים ממנו כל פירור. במשך שבעה ימים, מדי שנה, אין כניסה ל"נורמאלי", ואז, אנחנו מכבים את הפלאפונים, סוגרים את מקומות העבודה ויושבים סביב שולחן הסדר כשלרשותנו כל הזמן שבעולם, כדי לספר על יציאת מצרים. ובעוד שרבים מאיתנו נרתעים ממה שנראה כמו אין סוף השאלות שהילדים יכולים לשאול אותנו בחדווה במשך כל השנה, בלילה הזה אנחנו דווקא מעודדים אותם לשאול את ארבע הקושיות, יחד עם כל שאלה אחרת שיש להם.

גם בשאר ימי הפסח, האיסור לאכול חמץ יוצר אוטומטית שינוי דראסטי למשך כל שבעת הימים שבהם ההתחייבויות השגרתיות שלנו עפות החוצה מהחלון. אנחנו משוחררים ממסעדות המזון המהיר. חופשיים מהמחויבויות השגרתיות ותנודות החיים. פסח הוא השחרור האמיתי מהרוטינות בולמות החשיבה של החיים המודרניים.

האמת היא שבכל שבוע ושבוע יש יום אחד שבו אנחנו פשוט מוכרחים לקחת חופשה כדי לנשום עמוק. יום זה הוא שבת. אבל בשביל "לעשות ניקוי כללי" ולשחרר את האני הפנימי שלנו מהמרוץ המטורף של החיים על המסלול המהיר, אנחנו זקוקים לכוח מיוחד. אנחנו זקוקים לכוח השינוי האדיר של פסח.