"עבדים היינו לפרעה במצרים", "ה' אלוקיך, אשר הוציאתך מארץ מצרים, מבית עבדים", "גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם"

אי אפשר לחקור את סיפור חג הפסח בלי לשים לב לנוכחותה של המלה "עבד" על הטיותיה השונות. המסר שעובר בכמה עשרות פסוקים בתורה הוא, שהתקופה החשוכה ביותר של העם היהודי היתה תקופת העבדות במצרים. פסח מציין את מתת הגאולה.

אי אפשר להתווכח על זוועות העבדות. סיפורם של העבדים האפריקאים שהובאו לארה"ב החריד, בצדק רב, אנשים רבים ואין סיבה להניח שהמצרים היו טובים או נחמדים יותר. המדרשים מלאים סיפורי זוועה על היחס לו "זכו" היהודים במצרים.

אך האם זהו באמת הדבר הנורא ביותר שקרה ליהודים? עד הגאולה, הספיקו המצרים לרצוח ילדים יהודים רבים. האם לא היה צריך להתמקד בטבח הילדים, במקום בעבדות?

בנוסף, כשה' דיבר אל אברהם (בראשית ט"ו, 13) הוא ניבא כמה וכמה אסונות שיבואו על צאצאיו של אברהם, ביניהם: הם יהיו גֵרים (זרים) בארץ לא-להם; הם יהיו עבדים ; הם יתענו.

טקסט זה מבהיר כי עינוי ועבדות הם שני סוגים שונים של סבל. העבדות נוראה כשלעצמה, גם ללא כאב או פגיעה בגוף. כשאנו מתייחסים לסבל שעבר על בני ישראל במצרים, אנו מתייחסים, בראש ובראשונה, לעבדות ורק אחר כך לכאב ולפגיעה הגופנית.

גם הדיבר הראשון מתוך עשרת הדיברות מדגיש את העבדות: "אנוכי ה' אלוקיך, אשר הוציאך מארץ מצרים, מבית עבדים" (שמות כ', 2).

ה' מציג את עצמו כאלוקים שגאל אותנו מהעבדות. אם אנו מדברים על מעשה הגאולה הגדול ביותר של ה', מדוע לא הוזכרה ההצלה מהמוות? מדוע בוחר ה' דווקא ב"כרטיס ביקור" זה?

משמעות העבדות

על מנת להבין את משמעות העבדות, עלינו להבחין בין המונחים השונים המציינים עבודה בשפה העברית – "עבודה" ו"מלאכה". הרמב"ם מסביר, שלמלאכה יש תוצר מוגמר וזהו בדיוק סוג העבודה שנאסר בשבת.

מצד שני, המלה "עבודה" מתארת מעשה שאין בצדו מטרה אמיתית. המונח "עבד" מקורו באותו שורש. עבד הוא אדם, שמאמציו מניבים עבודה, שאין לה מטרה ואין לה שכר. הוא חי רק כדי לעבוד. מטרת עבודתו היא לשרת את מטרתו של אדם אחר.

הבעלים עשוי לנהוג בעבד כראוי או שלא כראוי. הוא עשוי להרעיב או להאכיל אותו, להעביד אותו ללא הרף, או לתת לו לנוח. זה לא העיקר. העיקר הוא, שלא ניתנת לו האפשרות לקבוע את יעודה של עבודתו.

לפיכך, כשה' אומר לאברהם שצאצאיו יהיו עבדים ויתענו, מדובר אכן בשתי סוגיות שונות: חייו נטולי היעוד של העבד והסבל הפיזי שהתווסף להם.

תשובה זו עונה גם לשאלה נוספת. מדוע תיאר ה' את עצמו כמי שמציל אותנו מעבדות ולא ממוות? משום שהצלה מהרג בידי פרעה לא היתה משמעותית מבחינה היסטורית.

כשה' הציל אותנו מגורל זה, הוא פקח את עינינו והראה לנו כמה נוראים הם חיים ללא מטרה.

כשה' מציל אותנו מעבדות, מתרחש אירוע חשוב, בעל משמעות עמוקה יותר. היינו במצב של עבודה חסרת יעוד, חסרת תוחלת. אפשר לומר שהיינו גוף בלי ראש. כשה' הציל אותנו מגורל זה, הוא פקח את עינינו והראה לנו כמה נוראים הם חיים ללא מטרה.

כשעזבנו את מצרים, התחלנו לחפש לנו יעוד, מטרה, משמעות. גם "תשלום חשבונות", "מימון לימודים גבוהים עבור הילדים", או "פרישה נוחה מעבודה" הן מטרות שערכן אינו רב. הן טובות אמנם מעבודה ללא מטרה, אך כנשמות שנבראו בצלם אלוקים ובהתייחס לקיומנו כבני אדם, לרגשותינו ולחוכמתנו, מטרות כאלה נראות חסרות טעם.

לפיכך, פותח ה' את עשרת הדיברות בקריאה הסוחפת: "אני ה' שהביא אתכם לחיים חסרי יעוד וחסרי מטרה. אני זה שהתחיל בשחרורכם הפיסי ממצרים, אך עבודה זו לא תמה עדיין. כעת אראה לכם מהי משמעות החיים: להיאבק בפיסי כדי לבטא את הרוחני".

אין זה מקרה שביום השני של פסח, אנו מתחילים את ספירת העומר, לקראת שבועות, חג מתן תורה.

ביום הראשון של פסח אנו טועמים טעמה של גאולה, מעבדות לחירות. אך בעודנו נהנים מהיותנו אדונים לגורלנו, אנו מבינים, שכדי שתהיה לנו מטרה שראוי להיאבק למענה, עלינו להוסיף ממד רוחני לחיינו. זה מה שקורה כשה' מגלה את תורתו לפנינו בהר סיני.