"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"(הגדה של פסח).

"בכל דור ודור" פירושו תמיד; אפילו השנה. ולמרות שעברו כבר אלפי שנים מאז המאורע. וכאן המקום לשאול, כיצד זה יתכן? הרי המציאות האמיתית היא שאנחנו לא יצאנו ממצרים, לא הכרנו בעצמנו את פרעה, ולא השתעבדנו אליו. אז מהו ה'כאילו' הזה?

אנסה להשיב על כך בשני רבדים, וכל אחד מהם הוא נקודה חשובה בפני עצמה בהבנת עניינו של יום גדול זה.

ברובד הראשון, נבהיר לעצמנו שאמנם לא יצאנו אנחנו בעצמנו – אבל אכן יצאנו ב'כאילו'. כי – כלשון ההגדה – "אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

לדוגמא, מי שסבו ניצל מגיא ההריגה של מלחמת העולם השניה. כשהנכד חוגג את ההצלה, אמנם אין מדובר על ההצלה שאירעה לו עצמו; אבל בכל אופן הוא זכה לחיים בעקבות אותה הצלה, והרי הסכנה שהייתה – והיציאה מאותה סכנה – משמעותיים עבור חייו ממש כאילו אירעו לו. מתאים יהיה לומר לנכד כשבא לחגוג את יום ההצלה – שידמיין לעצמו כאילו הוא היה באותה סכנה, כאילו ההצלה אירעה לו בעצמו. רק כך יוכל להעריך את מלוא משמעותו של האירוע, ולחוש את גודל המאורע שוב כעבור זמן רב.

כך גם ביציאת מצרים.

הרובד השני, רובד עמוק יותר, בנוי על תורת הקבלה. ואף על פי כן, דומני שכל אדם יוכל למצוא בו טעם מיוחד, כי מדובר על מושג שהוא שווה לכל נפש.

הארץ ממנה יצאנו היא ארץ מצרים. שורשו של שם זה הוא מלשון ''מֵצָרִים", שענינו מיצר- גבול.

היציאה ממצרים חידשה לנו הבנה חדשה לגמרי במהותם של החיים

היציאה ממצרים חידשה לנו הבנה חדשה לגמרי במהותם של החיים. היא נתנה לנו חזון א-לוהי, תורה משמים, נגיעה ב"אין סוף". היא אפשרה לנו להפוך את הרוחניות למרכז חיינו, לעומת הגשמיות שהיא המטרה השולטת בעולמם של עובדי האלילים, שגם אלוהיהם הינם גשמיים. היא הנחילה לנו אמונה במקום ספקנות, ערכים במקום נהנתנות. היא היציאה מן ה'מיצר' של העולם הגשמי, ל'מרחב' של עולמות עליונים.

ספרי הסוד מבארים שבכל שנה, בדיוק בליל ט''ו בניסן (שזהו תאריך ליל הסדר) יורד משמים כוח האמונה לנפשו של כל יהודי. זהו היום בו ניתן לכל יחיד השפע שמשפיעה היציאה מ'מצרים' עליו באופן אישי ופרטי.

וממילא, כיהודי המעריך את השפעתה של יציאת מצרים עלי, אני אכן 'יוצא' ממצרים בעצמי.

יציאת מצרים שינתה את החיים שלי לבלי הכר. היא נתנה לי את החזון, הערכים, הרוחניות שעומדת במרכז חיי. היכולת לצאת מן המגבלות של ה'מיצרים' של העולם (הגשמי) הזה, ולגעת ב'אין סוף' של הקשר הא-לוהי.

כל זה קורה לי בעקבות היציאה שהיתה לפני אלפי שנים. כל זה חוזר על עצמו שוב ושוב מדי שנה, ומשפיע על עמקי לבי ומחבר אותי מחדש אל האמונה, ה'מרחב', השפע הא-לוהי הנותן לי את הכיוון הפנימי של החיים.

וממילא, אכן בכל שנה אני 'יוצא' ממצרים. לא רק ב'כאילו' של היציאה הגשמית. אלא ביציאה של ממש ברובד הרוחני, ביציאה מן המיצר המגביל אותי לעולם הזה. יציאה שכזו מחייבת הכנה והיערכות מתאימים. פעם אחת בשנה!

יציאה זו היא מעתה רלוונטית עבורי כחוויה אישית אמיתית לכל דבר.

אם נתמקד בתפיסה הזו נראה כיצד פתאום נהיה הכל רלוונטי באופן אישי ממש. זה יוסיף טעם מיוחד ופנימי בהנחיה שציטטנו בתחילת המאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"...