רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

והגדת לבנך

ד׳ בניסן ה׳תשפ״א ד׳ בניסן ה׳תשפ״א 17/03/2021 | מאת דיתי וינשטיין

אנחנו שולחים את הילדים ללמוד ולהתחנך במוסדות לימוד, אבל בסופו של דבר, את הבסיס ואת החינוך האמיתי הם מקבלים בבית.

בשנה שעברה, כשהבנתי שאת ליל הסדר נחגוג בבית לבד, ניסיתי למצוא נקודות אור לסגר שנכפה עלינו. שכנעתי את עצמי שזה מלכתחילה וזו הזדמנות מצוינת לתת לילדים שלנו את כל הבמה בלי להתחלק עם בני דודים על זמן הדיבור, על תשומת הלב ועל שירת "מה נשתנה". כשהתחלנו את הסדר התברר שבכל מקרה לא היה הרבה ביקוש לבמה הזו. הבן הגדול למד את ההגדה עם בעלי וידע יפה, אבל הבנות לא ידעו כלום. הן היו בבית, כמו שאר ילדות ישראל בכל התקופה שקדמה לפסח, ובמרחב הקולי הן שמעו רק פירורי מידע וחלקי שירים ובעיקר הרבה חוסר דיוק היסטורי. וכך מצאנו את עצמנו בליל הסדר יושבים סביב שולחן מלכים ערוך, מספרים לילדים את סיפור יציאת מצרים מהתחלה ועד הסוף, כולל כל הפרטים הקטנים, הצגות, תיאורים מסמרי שיער ומרחיבי לב והמחשות ויזואליות.

חזרנו אחורה יחד איתם למצרים העתיקה, לעבודת הפרך, לגזירות הנוראיות, לדם תינוקות שנשפך, לייאוש המר. השמענו להם את הנחמה "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי", הרגשנו את האלוקים נמצא איתנו בעומק בגלות, חווינו את עשרת המכות ואת הניסים הגדולים וחזרנו להווה להודות על הניסים שאנחנו חווים גם עכשיו ולבקש "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". קשה לי להעביר לכן את ההרגשה המרגשת שהתלוותה ללילה המיוחד הזה, אבל אני בטוחה שאני לא צריכה להתאמץ, כי בטח גם אתן חוויתן את אותו הדבר. בפעם הראשונה בחיים קיימנו את המצווה בפשטותה, בלי פירושי גימטריות ומשלים שנושקים לסיפור אך לא באמת נוגעים בו (לא מזלזלת בזה). סיפרנו את הסיפור עצמו, את הניסים, את האמונה, את הקושי, את העבדות ואת הגאולה. העיניים הפעורות של הילדים, הדמעות של הבת כשביקשה שנפסיק לתאר את הסבל, השמחה הטהורה והריקודים הספונטניים כשהגענו ליציאה ממצרים – היו חוויות מופלאות שלולי הקורונה לא יודעת אם היינו זוכים להן. הרגשתי שאחרי 10 שנות הורות קיימנו בפעם הראשונה את מצוות "והגדת לבנך" בצורה נכונה וממוקדת. מצוות "והגדת לבנך" היא המצווה היחידה שבה אנחנו נדרשים להעביר לילדים את ההיסטוריה בעצמנו. זה לא קיים בחנוכה, לא בפורים ולא בשבועות. אנחנו צריכים לספר את הסיפור בעצמנו, גם אם לגננת יש אמצעי המחשה מוצלחים יותר או יכולת רטורית טובה יותר. גם אם המלמד יודע יותר מדרשים או אם למורה יש מצגת מדהימה עם אפקטים חזותיים. כי "והגדת לבנך" זה הרבה יותר מסתם סיפור או תיאור היסטורי, זו החוויה, זה המסר שטמון בסיפור שרק אבא שחווה אותו על בשרו יכול להעביר הלאה לבנו.

אנחנו שולחים את הילדים ללמוד ולהתחנך במוסדות לימוד, אבל בסוף, את הבסיס ואת החינוך האמיתי הם מקבלים בבית, מאב לבן, מאמא לבת. יש דברים שרק אנחנו כהורים יכולים להעביר להם וזו החובה וגם הזכות שלנו. את נטילת הידיים בבוקר רק אנחנו יכולות לעשות. הנשיקה בלילה שמתלווה לקריאת שמע היא התפקיד שלנו. הדוגמה האישית, הרגש בקיום מצוות ושימת הלב בדברים החשובים – כל אלו הם שלנו בלבד. ושום אדם אחר, מוצלח ומוכשר ככל שיהיה, לא יצליח להעביר את המסורת ואת הרגש לילדים שלנו כדי שהם יעבירו אותה הלאה לילדים שלהם.

פסח כשר ושמח! שלכן, דיתי

דיתי ויינשטיין עורכת מגזין דיגיטלי לנשים "הפסקת קפה". המאמר פורסם משם ברשות.

להרשמה בחינם לרשימת התפוצה לחץ כאן.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן