רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

סיפורו של חייל פשוט

ב׳ באייר ה׳תשס״ו ב׳ באייר ה׳תשס״ו 30/04/2006 | מאת רונית כפיר

סתם סיפור של חייל פשוט "אפילו לא קרבי" במלחמת יום הכיפורים.

"אני לא יודע את מי יעניין הסיפור שלי", אמר לי הרצל כשביקשתי לשמוע ממנו את סיפור המלחמה האישי שלו. "הסיפור שלי פשוט, היו עוד אלפים כמוני. אין כאן שום מבצע הרואי, לא עשיתי שום דבר מיוחד, אני אפילו לא שירתי כחייל קרבי..."

התעקשתי, ומה אומר, אותי הוא דווקא הצליח לרתק. הרגשתי כיצד אני נסחפת לתוך הסיפור. המלחמה החלה קורמת בדמיוני עור וגידים, משהו שונה ממה שהכרתי עד כה.

במשך השנים ראינו עשרות סיפורי גבורה מיוחדים של חיילים בשדה הקרב. ראינו סרטים מרגשים על אלה שאינם עוד עמנו. שמענו וקראנו אינספור פרטים בדיווחים היסטוריים ובניתוח שלאחר המעשה. אבל כאן, שמעתי בפעם הראשונה את הסיפור ה"שגרתי" שמלווה רבים כל כך מאלה שחיים בינינו. אלפי אנשים שהיו מוכנים למסור את נפשם, אנשים שהסתכנו כדי לבצע משימה קטנה או גדולה, אנשים שנושאים מטען של כאב ממראות שראו ומחוויות שעברו – במלחמת השחרור, ששת הימים, יום כיפור, שלום הגליל ועוד, ואולי אף בימי השגרה הישראלית הקשה.

אנשים שאלמלא הם ושכמותם – מה היה קורה לנו, לעם ישראל שישב בביתו ובמקלטיו, כוסס ציפורניים ומתפלל לישועה?

אז מה אם היו עוד רבים כמותו – מי אמר שלא כולם היו גיבורים? מי אמר שכל אחד מהסיפורים שלהם אינו מדהים, מעורר מחשבה ומזעזע גם יחד?

סיפורו של הרצל

יום כיפור 1973, אחת בצהריים, נקישה בדלת. ליד הדלת חייל במדים, ומאחוריו חונה רכב צבאי.

"תתכונן ליציאה בתוך שעה – פרצה מלחמה".

אמא הורתה להכין לי אוכל במהירות כדי שאשבור את הצום. וכעבור שעה כבר יצאתי לדרכי.

השתייכתי ליחידת הנדסה ימית. שאומנה לבנות פתרונות מעבר מעל למכשולי מים. נקודת המפגש שלנו הייתה בחיפה, ליד הקישון.

המלחמה תפשה את צה"ל בלתי מוכן, וכמוהו גם אותנו. מדים חולקו ללוחמים, אבל לי לא נמצאו מכנסיים במידה המתאימה, אז יחד עם החולצה הצה"לית לבשתי מכנסי ג'ינס בגוון דומה לחאקי – מה שגרם לי בהמשך לפרפורי בטן לא מעטים, שלא אפגע חס וחלילה על ידי כוחותינו... אבל זה לא היה הכל. במהירות שיא נאלצנו לחשוב על פתרונות ואלתורים לכל מיני בעיות שהתעוררו – כמו למשל, איך להוביל את הלאנצ'ים – ספינות הגרר - מחיפה אל הדרום...

הפתרון נמצא ברכב שלל רוסי, שנלקח במלחמת ששת הימים, והמתין במחסנים לעתות חירום. מדובר היה ברכב כבד, בעל כושר עבירות גבוהה – יתרון חשוב כשמעוניינים להגיע במהירות שיא, בדרכים לא דרכים, אל היעד.

מתנדבים להובלת הספינות נבחרו, וביניהם הייתי אני – בחור צעיר שפחות משנתיים חלפו מאז שחרורו מהשירות הסדיר. בתור שכזה, עדיין זכרתי את ה"פטנטים" שלימדו אותנו בקורס. ישבתי וחתכתי מקל של מטאטא לקטעים באורך של כ-10 ס"מ, חידדתי כל אחד כמו עיפרון, והנחתי בצד.

"מה אתה עושה"? שאלו אותי.

"מי יודע", עניתי, "אולי יירו עלינו בדרך והספינות ינוקבו, המקלות האלה מתאימים לסתום את החורים במצב חירום".

12 משאיות יצאו לדרך, דרומה. בזו אחר זו שבקו המשאיות חיים, ונותרו מאחור. בבאר שבע נתקעה המשאית השמינית. נותרו רק ארבע.

"אל תדאגו חבר'ה", ניסיתי לעודד, "מי שהצליח להגיע לכאן בשלום, כבר יגיע עד לסוף". ככה באמת היה. מכאן ואילך המשיכו כל המשאיות להתקדם ללא תקלות.

המשימה

חתכנו לכיוון ניצנה, לקציעות ולרפידים - שם הייתה נקודת הכינוס שלנו, ושם הובהרה לנו למעשה המשימה שעומדת לפנינו: להוביל את הספינות אל התעלה ולהוריד אותן למים – כדי שיגררו את ה'דוברות' שהורדו אל המים ויצמידו אותן זו אל זו, חיילים יחברו את הדוברות וייצרו גשר שיאפשר מעבר לטורי השריון לאפריקה – לתוככי מצרים.

כעת, התעוררה בעיה - איך יכולה משאית להוריד ספינת מתכת כבדה אל תוך המים (בלי מנופים, או כל ציוד עזר אחר)? – גם כאן נמצא פתרון יצירתי. קשרנו היטב את הספינות אל המשאית בקשר הנפתח במשיכה אחת. המשאיות היו אמורות להתקרב אל שפת התעלה, עד שיגיעו לזווית של כ-45 מעלות(!) כשכבל המחובר לטנק שומר שהן לא תתהפכנה, ואז - במשיכת כבל, לשחרר את הלאנץ' אל תוך המים.

מאוד לא נעים לשבת עם נהג רזרבי, מילא גלגל רזרבי, אבל נהג שתפקידו למלא את מקומך אם... באמת לא נעים.

הצטיידנו במזון, אולם כמות מנות הקרב הייתה מוגבלת. לא נעים לספר, אבל אני "סחבתי" ארגז מלא בשימורי לפתן שזיפים, והכנסתי למשאית הרחבה. בקבינה ישבנו אני ונהג "סְפֶּר" – מאוד לא נעים לשבת עם נהג רזרבי, מילא גלגל רזרבי, אבל נהג שתפקידו למלא את מקומך אם... באמת לא נעים.

מאחור, על המשאית, הייתה קשורה ספינת הלאנץ' ועליה ישבו שלושת המפעילים שלה.

היה זה בערך 5 בערב כשהגענו לכביש הרוחב - ציר טסה-בלוזה בסיני. שם הוצב כוח תותחים ישראלי שירה לעבר מצרים בתור "פעולת ריכוך". מעלינו טסו מטוסים ישראליים, בגובה נמוך כמו מטוסי ריסוס – טסים, מפגיזים, חוזרים... ולפעמים, למרבה הזעזוע, גם נפגעים ונופלים – ואנחנו מלמטה צופים בדממה כמו בסרט אימים.

כדי להגיע אל התעלה, היה צורך לפרוץ דרך וליצור טריז בין הארמיה השנייה לארמיה השלישית. הוחלט שבליל הפריצה תצא לדרך שיירה שתכלול כוח לא גדול של צנחנים, כוח קטן של חיל רפואה, שלושה מתוך ארבעת הלאנצ'ים, וארבעה-חמישה 'תמסחים' (רכב אמפיבי מפלצתי, שמסוגל לנסוע ביבשה ובים, ולגרור טנק מגדה לגדה).

הפריצה

ניתקנו את כל האורות בכלי הרכב, כולל אורות הבלמים, ויצאנו לדרך בחצות.

המשאית שלי נסעה במאסף, במרחק קצר אחרי רכב של חיל הרפואה. הדרך שהיה עלינו לעבור לא הייתה יותר מ-12 ק"מ בקו אווירי.

הגענו לעיקול דרך. על העיקול נורתה אש אינטנסיבית. הייתי חייב להחליט במהירות - לסגת או להמשיך. משמאלי שדה מוקשים. מימיני בוץ טובעני. תמרון לאחור עלול לקחת זמן רב, ולסכן עוד יותר את הצוות שעל המשאית. החלטתי להתקדם מתוך אמונה ש"אני עושה את זה".

"מה זה?" שאל אותי הנהג שלצידי. גבר צעיר ונשוי, שזה עתה נולדה לו בת.

"זיקוקים" שיקרתי בלי להניד עפעף. האמין או לא, אני לא יודע, אבל הוא שתק.

הצלחנו לעבור את העיקול בשלום, אך לאחר כ-50 מטר, נפגעה קדמת הרכב שלפנינו מטיל, ששיתק את המנוע וניתק את שני הגלגלים הקדמיים.

המרחק בין הרכבים היה סביר ואפשר בלימה בטוחה, אבל כאן קרה הבלתי צפוי. ספינת המתכת שנקשרה בקשר-פטנט לפתיחה מהירה, החלה לגלוש לעבר הקבינה ולמעוך אותה. אם לא אבלום בזמן – אפגע ברכב שלפני, אם אבלום מהר מידי – הספינה תמעך אותי על ההגה...

ניסיתי למצוא את נקודת הזהב והצלחתי לבלום כשהמרחק בין ההגה לביני מצטמצם מחצי מטר לסנטימטרים בודדים, וכשאני פוגע קלות ברכב שלפני.

כשגילה חיל הרגלים המצרי שטיווח על העיקול שאנחנו תקועים, הוא פתח באש מרגמות עזה לעברנו. קפצתי מהרכב דרך החלון, כך עשו גם הנהג הנוסף, כוח העזר שעל הנגרר והרופאים מהרכב שלפנינו.

במרחק של כ-70 מ' מהכביש זיהינו טנק ישראלי פגוע, ודמות חייל שקוראת לנו לבוא אליו. רצנו אליו במהירות ותפסנו מחסה מאחורי הטנק. החייל, כך הסתבר, היה נהג טנק שכל הצוות שלו נהרג, ורק הוא נותר – בלי שריטה. אנשי הצוות היו מוטלים שם – חלקם מחוץ לטנק, וחלקם בתוכו.

אנשי חיל הרפואה טיפלו בפצועים שבינינו, אולם ברוך השם לא היו פגיעות קשות. הטנק היה מחסה טוב נגד אש חי"ר, ואנחנו ישבנו וחיכינו.

בסיפורים חוזרים על עצמם תיאורים על אנשים שאיבדו את ההכרה וראו אור גדול, אני הייתי בהכרה מלאה ולא ראיתי שום אור, אבל, ממש כמו בסיפורים, אני באמת ראיתי את כל החיים שלי עוברים מול עיני בסרט מהיר. סרט שהתחיל בילדותי והסתיים בתמונה של חברתי באותם ימים ובמחשבה – האם אזכה לחיות ולהינשא לה?

"א-לוהים", חשבתי, "אם אני אמות פה זה יהיה סתם בזבוז. לא הספקתי כלום. לא עזרתי בכלום. אם אני הולך למות לפחות תן לי הזדמנות להיות לתועלת..."

בקשר הפתוח שמענו את אריק שרון בפריצה מבקש כוח. הודענו על המצב שלנו וביקשנו עזרה. הורו לנו להמתין. מסתבר שהמשאית שלנו הייתה האחרונה. הציר נסגר, הטריז נוצר, ואנחנו נותרנו לכודים באמצע.

לנו, ככוח עזר, אפילו לא היה נשק. נהג הטנק נתן לנו רימונים, שיהיה משהו...

ככה, במשך יותר משלוש שעות, חיכינו בציפייה מורטת עצבים.

בערך בשלוש וחצי לפנות בוקר השתתקה האש. בחמש קיבלנו פקודה להתקדם אל התעלה – כוחות חיל הרגלים המצרי, כך אמרו לנו, חוסלו.

חזרנו אל הרכב ובדקנו את הנזק. הלאנץ' היה מחורר בכ-15 פגיעות. גם המשאית הייתה מנוקבת ככברה - פגיעות רבות בשלדה, במנוע, שני גלגלים אחוריים מפוצצים (נס שהיו ארבעה...), אבל המשאית המשיכה לנסוע.

הסתבר שהמרחק בינינו לבין התעלה היה בסך הכל קילומטר וחצי.

בניית הגשר

קשה להאמין. אבל בתעלה – אידיליה. ברווזים שטים במים רוגעים. שקט. שמים כחולים. אנשים עובדים. סתמנו את החורים שנבעו בלאנץ' בעזרת מקלות המטאטא שהכנתי, והשקנו אותו, אל המים.

ואז, אחרי הצהריים התחילה ה'חגיגה' – אש תותחים ומרגמות, אש מטוסים והפגזות, אש צפופה וקטלנית שמטווחת על מאות בודדות של אנשים העובדים ומנסים לבנות גשר אל אפריקה.

העבודה מסורבלת. 'דוברות' פלדה כבדות וממונעות, ממולאות בפוליאריתן מוקצף, מורדות ע"י הטנקים אל המים. הלאנצ'ים מכוונים אותן וחיילי הנדסה מחברים בין הלוחות, ומנסים לגשר בין הגדות המרוחקות כמאה מטר זו מזו.

המצרים לעומתנו השתמשו בשיטה רוסית יעילה, שכללה לוחות פח קלים שנפתחו במהירות לאורך של כ-12 מטר וחוברו זו אל זו בחיבורים מהירים. בעוד שבניית הגשר שלנו נמשכה יום שלם, הם בנו בתוך חצי שעה 4 גשרים. אבל, כשהגשר שלנו כבר היה בנוי, הוא היה חזק, יציב ועמיד.

התמסחים שאיתנו העבירו לגדה הנגדית טנקים בודדים שיצרו שם ראש גשר, אולם כוח הטנקים העיקרי בושש מלבוא. טורי השריון פלסו את דרכם בכאב ובאבידות רבות שנגרמו מטילי הסאגר ששוגרו לעברם.

שלושה ימים חלפו עד שטורי השריון הגיעו, ועמם אספקה. בינתיים כלו מנות הקרב (אשר כמו שציינתי קודם היו מוגבלות מלכתחילה). שלושה ימים היינו מכותרים בצבא מצרי ומנותקים מכל שאר כוחותינו – בלי מזון ושתיה.

כאן מצאו את תפקידם שימורי השזיפים. שזיפי שגיב ארוכים, סגולים וטעימים, מלאי נוזלים, מתוקים מאוד ועשירים באנרגיה. בכל פעם שהבחנתי במישהו רעב או צמא מהכוח שלנו, שלפתי כמו קוסם את אחת הקופסאות. 5-6 חבר'ה היו מקבלים בשמחה כל אחד שני שזיפים ומעט נוזלים ומתאוששים.

האש גבתה מחיר יקר, המקום זכה לכינוי "חצר מוות". על בניית הגשר פיקד יהודה חודדה מהכוח שלנו. פגיעה ישירה בראשו צרפה אותו אל הקרבנות הרבים במקום. מאוחר יותר נקבע על הגשר לוח זיכרון גדול והוא נקרא על שמו - "גשר יהודה".

בסופו של דבר, ב-18 באוקטובר הגיעו הטנקים סוף סוף וצליחת התעלה החלה.

קצת לפני תחילת הצליחה אני רואה מולי את אחיו של החבר הטוב ביותר שלי, שכנים קרובים.

"מה אתה עושה פה?" קראתי אליו.

"תאחל לי מזל טוב" הוא ביקש, "אני הראשון שחוצה את הגשר".

הגשר שלנו שימש את הצבא מצוין, חוץ ממנו נבנה אחר כך גשר נוסף, ובמשך שלושה שבועות לערך עמל צה"ל ומילא את התעלה בעפר ואבן, עד שהקים מעבר יבשתי בין אסיה לאפריקה.

זהו, כמו שאמרתי, אין לי שום סיפור מיוחד, סתם סיפור פשוט כמו של אלפי חיילים אחרים...

ודרך אגב – חמישה חודשים לאחר מכן פגשתי שוב את הלאנץ' שלי – אף טיפת מים לא חדרה לתוכו למרות 15 הפגיעות שספג – מקלות המטאטא שתפחו במים מלאו את תפקידם נאמנה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן