ליאל, אני עומדת בראש גבעה עם עוד אלפי אנשים, בשעה שהשמש נעלמת מאחורי צמרות העצים, ממלאה את השמים באור כתום-סגול. שורות שורות של מצבות זוהרות באור הדמדומים, בשעה שהקולות מההלוויה שלך מהדהדים בהרי ירושלים המלכותיים.

אביך מדבר ראשון. הוא אומר משהו על כך ששיחק עמך כדורגל כשהיית קטן. איך הוא זוכר שהרים אותך באוויר. כיצד הוא עדיין שומע את הד צחוקך ורואה את החיוך בעיניך. איך סירבת לומר לו שלום בפעם האחרונה שעזבת את הבית. כיוון שאמרת שתחזור עוד מעט. ותמיד שנאת פרידות.

אבל הוא חיבק אותך בכל זאת, חיבוק כזה, שאומר שדבר לא יוכל לפגוע בך.

אמא שלך מנסה לדבר, אבל היא נשברת אחרי כמה מילים. "אני לא יכולה להאמין שאתה לא כאן..." היא אומרת ובכייה מהדהד בליבותינו, בשעה שלחישת הרוח מערסלת דמעות של אמא.

ואז אחיך מדבר. הוא מספר על היום האחרון שביליתם ביחד. איך חייכת תמיד, שהיית תמיד מלא תקווה. איך דיברת על כל המקומות שאתה רוצה לראות. הדברים שחלמת לעשות. הספרים שרצית לקרוא. ואיך הוא מצטער שלא הקשיב ביתר תשומת לב. הוא אמר שהוא אוהב אותך וביקש את סליחתך שלא עשה זאת לפני כן. איך הוא יכול היה לדעת? איך הוא יכול להגיע אליך עכשיו?

"איפה כל החלומות שלך?" הוא שואל. "לאן הם הלכו עכשיו? מי ייתן לנו תקווה עכשיו, כשהחיוך המאיר שלך כבר לא כאן, כדי להאיר את העולם?"

מישהו מתייפח לצדי. אני פונה ורואה קבוצה של חיילים. כולם בוכים. פניהם מושפלים וזרועותיהם כרוכות זה סביב זה.

הם כנראה חבריך. הם כנראה לחמו לצידך עד הסוף. ליאל, אתה ואני מעולם לא נפגשנו. אני רק יודעת מה שמך. אבל אני יודעת ששילמת בחייך כדי להגן על מדינת ישראל, ובאתי להלוויה שלך כדי להודות לך.

אני צריכה להודות גם לקבוצת החיילים שלצדי. על הלילות בהם הם מדירים שינה מעיניהם כדי לשמור על בתינו. על כך שהם מסכנים את חייהם כדי להגן על העם שלנו. על החלומות שהשאירו בהמתנה. על מילות הפרידה שהם לא יודעים לומר.

אומרים עליך קדיש. המילים נארגות סביבנו ומטפסות מעלה אל השמיים המתכהים. לאחר מכן, אני מתהלכת בין הקברים וקוראת את השמות והתאריכים. כולם כל כך צעירים. על חלק מהמצבות יש תמונות. ילדים משחקים בכדור, ילדים מתפללים בכותל. ילדים שרצים לתוך זרועות הוריהם.

מי יחבק אותם עכשיו? חלק מהקברים טריים, עם עפר טרי מוערם עליהם. יותר מדי קברים חדשים.

מאוחר יותר הערב אעלה על מטוס ואשוב לביתי בארצות הברית. אשוב לעבודה ולהסעות ולחוגים של הילדים. אקרא על חבריך בחדשות ואתפלל למען ביטחונם. אנסה לזכור את ההד שובר הלב של בכייה של אמך. אנסה לזכור את מילותיו של אביך וכיצד נדמה היה שגם ענפי העצים בוכים בשעה שתפילת הקדיש עשתה את דרכה מעלה, למרומים.

זכרי, אמרתי לעצמי. את חייבת לזכור.

אלה הם החיילים שמקריבים את חייהם למען העם היהודי, מדי יום ביומו. אלה הם האמהות והאבות ששולחים את בניהם לאזורי קרב מדי לילה, כדי ששאר האומה שלנו תוכל לישון בשקט. אלה הם האחים והאחיות שלוטשים עיניהם אל שמיים זרועי-כוכבים ותוהים אם אחיהם יכול עדיין לשמוע אותם. אלה הם הגברים הצעירים שלא יודעים לומר שלום. שקוראים שמע ישראל בנשימתם האחרונה.

אלה הם הבנים שעלינו לזכור ולהודות להם.