לפני כמה שנים, באמצע שיעור בכיתה ו', אני קולט תלמיד אחד צועק בזעם לעבר חברו:

"די כבר, יא חתיכת ילד נודניק. מה הפלא שאין לך חברים? וחוץ מזה תראה איך שאתה נראה".

כל הכיתה עצרה את נשמתה. גם אני. התלמיד הפגוע זרק הכול ורץ מהכיתה.

עצרתי את השיעור ואמרתי לתלמיד הפוגע: "תבין, שהדברים שאמרת עכשיו, זה כאילו לקחת סכין ודקרת אותו בלב. ואם לא הייתי זהיר כל כך הייתי אפילו מוריד את המילה כאילו. עכשיו צא מהכיתה ונדבר בהפסקה".

אחרי שהסברתי לו בהפסקה על כך שככל הנראה הרעל ששלח לעברו ייצרב לתלמיד הפגוע בלב וילך אתו עד יומו האחרון ושמדובר ברצח אופי לכל דבר ועניין, נראה היה שהפנים את גודל ההרס שהוא עשה בהשתלחות הזו.

היות שהיה זה כמה ימים לפני יום כיפור, הוספתי:

"אתה לא רוצה להגיע ככה ליום כיפור, עם חבר שמקפיד עליך בצורה כזו. 'עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו'".

הוא הסתכל עליי ואמר לי:

"לא רוצה לבקש ממנו סליחה בגלל יום כיפור. אני אבקש ממנו סליחה כי אני מרגיש גרוע עם עצמי ולכן אני אעשה את זה אחרי יום כיפור"

הקשבתי להיגיון המסוים שדבריו ושאלתי אותו בכל זאת:

"ועד אז אתה מתכוון להסתובב ביום כיפור עם התחושה הקשה הזו שפגעת במישהו? לא עדיף לך פשוט לסיים עם זה עכשיו וזהו?".

ואז הוא העיף בי מבט מוזר כזה ושאל:

"מה זה לסיים עם זה וזהו? כמעט הרגתי בן אדם,  ואתה חושב שאני יכול לסיים עם זה וזהו"??

נפעמתי. לא ממש ידעתי מה לענות לו. כל כך נכון.

אחרי שיצא מהשיחה אתי, הוא ניגש לחבר הפגוע ואמר לו:

"תדע לך שאני ממש מצטער.  אבל אני אדבר אתך אחרי יום כיפור, כדי שתאמין לי שאני באמת מצטער ועכשיו אני הולך להסתובב עם תחושה קשה בבטן, כמו התחושה שגרמתי לך".

ועד עכשיו, בכל פעם שאני נזכר במקרה הזה לפני יום כיפור אני חושב על הבגרות של התלמיד הזה ומאידך חושב על הרבה אנשים שמבקשים סליחה באותה קלות שמכניסים מטבע למכונת ההפתעות ומצפים להגריל מחילה.