כשהבת הכי קטנה שלי הייתה בת 3, היא גילתה שבחנות הפרחים בקניון מחלקים לעתים בלוני הליום לכל ילד שלא מתבייש ומבקש יפה. קשרתי את החוט סביב שורש כף ידה כדי שהבלון היקר לא יברח אל הגג, והיא חיבקה אותו כשטיפסה אל המכונית כדי לחזור הביתה.

ברגע שחניתי, בתי פרצה מהמכונית כשהבלון שלה מתנופף אחריה, טסה לתוך הבית ויצאה אל החצר, שחררה את החוט מכף ידה ושלחה מבט אל-על, עוקבת אחר הבלון העולה אל השמים ונסחף אט אט עם הרוח.

"למה שחררת את הבלון?" שאלתי, קצת מאוכזב מזה שהיא נפטרה בכזאת מהירות מהצעצוע החדש ממנו נהנתה כל כך בחצי השעה האחרונה.

בתי רק משכה בכתפיה, צחקקה, ועקבה אחר הבלון עד שנעלם מהעין.

"למה שחררת את הבלון?" בתי הסתכלה לי בעיניים וענתה: "זאת מתנה לא–לוהים"

היא עשתה את אותו הדבר גם בפעם הבאה שנסענו לקניון, וחזרה עליו שוב ושוב במשך חודשים. בכל פעם שאלתי אותה את אותה השאלה. "למה שחררת את הבלון?"

ובסוף קיבלתי תשובה. בתי הסתכלה לי בעיניים וענתה: "זאת מתנה לא–לוהים".

 

* * *

היא כבר לא עושה את זה. ומשהו בתוכי מקונן על האמונה הטהורה והתמימה שהניעה ילדה קטנה לוותר על הצעצוע שלה כמתנה לא–לוהים.

עם כל הניסיון והתחכום שלנו, עם כל חיוכינו הסבלניים מול תמימות אמונותיהם של ילדינו, האם לא יתכן שהילדים שלנו יודעים משהו שאנחנו לא, משהו שגם הם עצמם ישכחו בקרוב, ואפילו לא יזכרו שאי פעם ידעו? ואולי דווקא כוח האמונה שלהם הוא זה שמבדיל בינם לבין המבוגרים שהם יהפכו להיות.

ילדים מאמינים בא–לוהים, מאמינים בהוריהם, מאמינים בארצם ובמוסדות החינוך שלהם ובחבריהם ובטוב שתמיד מנצח את הרע. אמונם וביטחונם עדיין לא התלכלכו משקריהם של הפוליטיקאים, מהסתאבות החוק והמשפט, תאוות הבצע של ספורטאים מפורסמים, שטחיות הוליוודית או הכי חשוב, הציניות של הוריהם, שאולי מנסים מידי פעם לעשות משהו כדי לחסוך מילדיהם את ההתפכחות הכואבת.

אבל תארו לעצמכם שזה היה הולך לכיוון ההפוך, ואנחנו היינו יכולים ללמוד שיעור חשוב מהילדים שלנו במקום ללמד אותם עוד משהו? מה היה אילו היינו יכולים להזיז את השעון לאחור וללכוד איזה שמץ מתמימות הילדות? האם היינו מושיטים יד לתפוס אותה, או שהיינו עייפים מכדי לנסות?

בראש השנה הזה, יהודים בכל הארץ ימלאו את בתי הכנסת כדי לקבל את יומה הראשון של השנה. אולם ראש השנה הוא יותר מראשיתו של מחזור קלנדרי נוסף. זהו חג של לידה מחדש; זהו חג של התחלה והתחדשות, מכיוון שהוא בא להנציח את בריאת העולם והמין האנושי – לא פחות.

ההבדל בין ילדות לבגרות אינו אם ניתן מתנות לא–לוהים או לא, אלא אילו מתנות נבחר לתת

כשאנחנו מתקרבים לשנה החדשה, כדאי שנשאל את עצמנו כיצד נוכל להחזיר את המחוגים לאחור, להחליף הרגלים שליליים באתגרים, שגרה בהתחדשות וציניות בהתלהבות. במקום לחייך בהתנשאות בוגרת אל תמימותם של הילדים, ננסה להבין שההבדל בין ילדות לבגרות אינו אם ניתן מתנות לא–לוהים או לא, אלא אילו מתנות נבחר לתת. ילד עובד את א–לוהים בשליחת בלונים לשמים; מבוגר עובד את א–לוהים בשחרור נשמתו להמריא אל שמי הא–לוהות.

האם נתנו צדקה בהתאם לאמצעינו? האם ביקרנו חולים וניחמנו את הסובלים? האם דיברנו בנועם אל שכנינו, האם פנינו בכבוד לאנשים חשובים מאיתנו, ובסבלנות לילדינו? האם כיבדנו את השבת ולמדנו את חוכמתו העתיקה של עמנו?

לא מספיק להגיע להחלטות; אנחנו צריכים לעורר את עצמנו לעשות אותן. אנחנו צריכים לעורר בעצמנו יראת א–לוהים תוך התבוננות במרחבי הבריאה, פלא הכוכבים במסלולם, מסתורי החיים והפוטנציאל חסר הגבולות של הנשמה – להתבונן רגע ארוך ביופיו והודו האינסופי של עולמנו.

ואם נוכל להמשיך, אם נוכל להנציח את הרגע בלי לגלוש שוב אל שוליו המוכרים של הנתיב בהם אנו זונחים כל מחשבה או מעשה יפה ומכובד, אז אולי נוכל להשיב לעצמנו בשנה הבאה את האמונה באותם דברים שבהם באמת שווה להאמין.