בלי שיכולתי להודות בזה, השתעממתי מקול השופר.

מנסה הייתי להיאחז במשמעות כלשהי לרגעים הללו, לצקת בהם איזושהי עשייה, ללחוש אילו מילים, ולשווא.

אוהבת את התפילות, את הניגונים, את מילות הפיוטים המפייסות, אוהבת את אווירת הקודש המחשמלת שבבית הכנסת, את זוך הלב, את טהרת הנשמה –

אך קול התקיעות מאיים עלי, סוגר את נפשי במעין מבצר של: זה חשוב! זה העיקר! תתכווני!

לא מצליחה להבין מה חשוב, לא מרגישה שזהו העיקר, ומוצאת את עצמי מתבלבלת (במקום השטן…).
מחשבותי אצות להן אנה ואנה, מחפשות איזו הארה רוחנית, איזו השלמה שתניח את הדעת,
שתסנכרן ביני הנאטמת למשמע הקול הזה,
לבין הידיעה שזהו רגע הפסגה – ממנו הכל נובע, אליו הכל מתנקז.

באחד מעיקולי הדרך של החיים, מצאתי את עצמי שוב ושוב חוזרת אל התקיעות, מצליחה לשמוע בהן קול שמימי שאין דומה לו, חווה דרכן חוויות אינספור.

ככל שאני מרפה, מניחה לעצמי להרגיש את תנודות הנפש – בעליותיה ובירידותיה, ככל שאני מסכימה לגעת בידיים חשופות – במתיקות ה"רצוא" , בכאב ה"שוב", אני שומעת את קול השופר מספר את סיפורי שלי.

מבטא בעוצמה רוחנית אדירה וכואבת את נפתולי הנפש, את כמיהתה, את געגועיה,
את חביונותיה הכמוסים ביותר.

קולו של השופר מצליח לגעת בכל אותם מקומות חסרי שם, בלתי מושגים, שפלים ומרוממים, טהורים ומדכאים.

קול השופר בוקע ממקור החיים בעצמם,
אליו אני מנסה לפלס דרך, ללא הצלחה.

קול הצעקה הפנימית שאני דואגת להשתיק במהלך השנה כולה, מצליח לנתב את דרכו החוצה מתוך יפחות השופר ויבבותיו, מתוך השברים והתרועה – מוציא את כל כולי אל האור, מוליד אותי חדשה.

חווית התקיעות לא נועדה רק לזכר, ולא באה בשביל –
היא פשוט השתקפות עמוקה של חוויתי שלי,
של מהותי הפנימית, של נשמתי על כל משבריה וגליה, אהבותיה וקשייה, שמחותיה ועצבונה.

חווית התקיעות היא בבואה מדוייקת
של הוויתי הפנימית, המבקשת שאכיר בה.

קול השופר מזכיר לי שמעבר לכל המעשים
ומעל למילים, במקום גבוה אפילו יותר מן המחשבה, יש בי רצון.

שנולד לחיות.