זמן קצר לפני שהתחתנתי, צללתי לדיון סוער שהתנהל בין חבריי, שחלקם הגדול היו אז לקראת חתונה בדיוק כמוני. השאלה שבה התחבטנו הייתה כיצד להתייחס לנשותינו מיד לאחר הנישואין.

האם עלינו "לצאת מגדרנו" ביחסינו עם בנות זוגנו מיד לאחר הנישואין? האם עלינו להשאיר להן פתקים ומכתבי אהבה קצרים בכל יום, לקנות להן זרי פרחים משובבי נפש שיקבלו את פניהן בשובן מהעבודה, לבשל להן ארוחות גורמה בנות 4 מנות, להחמיא להן אינספור פעמים ביום על חוכמתן, רגישותן ויופיין ולשכור להקת זמרים שתנעים את זמנן בסרנדות רכות בעודנו אוכלים ארוחות רומנטיות לאור נרות, ומתבוננים בגלי הים המתנפצים אל החוף (האמת שלא שקלנו ברצינות את עניין הלהקה. מי רוצה חמישה גברים במכנסיים מבריקים שיהרסו את הארוחה הרומנטית שלך?)

אולי אתם סבורים שזוהי הדרך האידיאלית שבה אמור גבר להתייחס לאשתו הטרייה; ואתם תוהים, מה יכולה להיות העמדה המנוגדת בנושא זה?

העמדה המנוגדת טוענת, שאם תתייחס לאשתך בצורה זו בחודשים הראשונים, אתה מועד לכישלון. שש שנים לאחר מכן, יהיו לך שלושה ילדים קטנים שמתרוצצים בבית, תעבוד 60 שעות בשבוע רק כדי שתוכל לעמוד בקניית תחליפי חלב וטיטולים, כשתחזור הביתה מהעבודה אשתך תהיה קבורה תחת הררי כביסה; הניחוחות היחידים שיקבלו את פניך יהיו החיתולים המלוכלכים של ילדיך והמראות משובבי הנפש היחידים שתראה יהיו אלה של פיקאסו הקטן שלך, שהשתמש בקיר הסלון כתחליף לקנבס.

להקת הזמרים תהיה במרחק שנות אור, וקרוב לוודאי שהשיר היחיד עליו תוכלו לחשוב הוא "יונתן הקטן"... נשותיכם ירגישו כנראה מאוכזבות מאוד. איפה הגבר הרומנטי שרק רצה להתבונן בעיניהן במשך שעות ולומר להן כמה הן נפלאות? היכן הגבר שנהג להכין להן ארוחות, לכתוב להן מכתבי אהבה ולהחזיר אותן מהעבודה כשהוא רכוב על סוס לבן?

לפי התפיסה הזו, עדיף להתחיל את החיים בצורה נורמלית; לאכול שימורי טונה ושעועית ירוקה לארוחת ערב, ולתת מקסימום שתי מחמאות ביום. הדבר יכין את הקרקע לנישואין מאושרים שבהם איש לא ירגיש מאוכזב, זנוח או נשכח, כי העניינים יהיו יציבים לאורך כל הדרך.

נכון? לא נכון? מה באמת עושים?

עשה כמיטב יכולתך. כשלא תוכל, אדע שהיית עושה אילו היית יכול!

תשובתי היום, מבוססת על ביטוי שהנחה אותי בנישואיי והוא רלוונטי לכל תחומי החיים: "עשה כמיטב יכולתך. כשלא תוכל, אדע שהיית עושה אילו היית יכול!"

אף אחד אינו יכול לתפקד במקסימום כל הזמן – זהו חלק מהמצב האנושי. אבל אם אתם עושים את המקסימום כשאתם כן יכולים, פירוש הדבר שבאמת השקעתם את נשמתכם בנושא, ורק הנסיבות החיצוניות הן שגורמות לכם לפעמים לביצוע פחות מהאופטימלי. אם אני "יוצא מגדרי" בתחילת הנישואין, גם כשלא אוכל להמשיך בכך, תחוש אשתי בטוחה בכך שהייתי עושה יותר אילו הייתי יכול.

רעיון זה מסייע לנו להבין טוב יותר את התקופה של חודש אלול. על פי היהדות, בחודש אלול אנשים עובדים קשה במיוחד בתחום הרוחני, בניסיון לזכות בנקודות רבות ככל האפשר לפני שייגמר הזמן ויגיעו ראש השנה ויום הדין.

יש מי שמתייחס להתנהגות זו כאל צביעות – בכל שנה אנו "נזכרים לפתע" לעבוד על עצמנו בימים הנוראים, אך ברגע שנגמר יום כיפור, אנו חוזרים להתנהגותנו משכבר הימים. אבל האמת היא, שא-לוהים מבין שאיננו יכולים להיות בשיאנו בכל יום מימות השנה, לכן הוא נותן לנו זמן שבו הוא מודיע לנו שהוא יהיה קרוב אלינו במיוחד. אם במהלך תקופה זו נצליח להתקדם יותר מתמיד, אז יראה א-לוהים שבליבנו אנו רוצים לחיות ברמה רוחנית גבוהה יותר בכל ימות השנה, אך אנו פשוט כורעים תחת העומס של חיי היומיום.

לא רק א-לוהים יודע זאת: גם אנחנו מתחילים להפנים את המסר. בדרך זו, במהלך השנה, נוכל באיטיות להטמיע בחיינו את ההרגלים שניסינו לאמץ במהלך חודש אלול.

בשעה שאנו מתאמצים להפוך את חודש אלול לחודש הרוחני בשנה, כפי שהוא נועד להיות, חשוב לזכור את המשפט: "עשה כמיטב יכולתך. כשלא תוכל, אדע שהיית עושה אילו היית יכול!"