רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אלול

תחיית המתים הפרטית שלי

כ״ב באלול ה׳תשע״ב כ״ב באלול ה׳תשע״ב 09/09/2012 | מאת רחלי אילון

תחילת חודש אלול ותחושת חוסר אונים מציפה אותי. האם אפשר עדיין לתקן את כל העוולות שנעשו?

חודש אלול. קול עמום של תקיעת שופר הדהד מבתי האבן הנמוכים, פתחתי את החלון המסורג ואוויר טרי של בוקר הכה באפי. צלילים משתפכים עלו מבית הכנסת שבפינת הרחוב, ונשאו את תפילותיהם של המשכימים לסליחות.

אהבתי את הרגעים הטהורים האלו, בברכה קידמתי את חודש אלול.

החלטות ישנות של תיקון ופיוס צצו במוחי. להיות יותר סובלנית כלפי בעלי אריה, לקבל בנחת את התקפות הזעם של נעמי, בכורתי המתבגרת, לצאת להתנדב פעם בשבוע, ולהושיט יד לחווה השכנה המתמודדת ללא הצלחה עם שלישייה פראית.

החלטות יפות, של אנשים יפים.

צלצול הטלפון קטע את המחשבות הענוגות של הבוקר, הרמתי את השפופרת בסקרנות, מעבר לקו הייתה אימי.

"לא איש בשורות אני", קולה נחנק והיא נשמעה שבורה בקושי הצליחה לסיים את המשפט, "דוד אהרון נפטר".

"מה?" הייתי המומה, "לא ידעתי שהוא היה חולה בכלל".

"זה סיפור של חודשיים, הלוויה תצא עוד שעתיים, תעשי מאמץ ותבואי".
 

***

חבילה טעונה של רגשות הציפה אותי: אשמה, בושה, רחמים, חוסר-אונים, כאב, צער ומעל כולם תקתקו נקיפות המצפון.

הייתי מזועזעת, דוד אהרון. חבילה טעונה של רגשות הציפה אותי: אשמה, בושה, רחמים, חוסר-אונים, כאב, צער ומעל כולם תקתקו נקיפות המצפון.

אני יושבת וחושבת על איך לתקן ולהשתפר, כשדוד אהרון נמצא מחוץ לרשימה. כעת כבר מאוחר מדי, את המעוות כבר אי אפשר לתקן.

הוא סיים את מסלול חייו הקשה, לבד. הוא כל כך סבל, הימים הטובים שראה בחייו היו כל כך ספורים לעומת חייו המרים, הכואבים ואנחנו עמדנו מנגד, התרחקנו, לא הארנו את ימיו החשוכים.

תמונות ישנות צפו ועלו מימי הילדות. דוד אהרון קיבל שקית עם כסף קטן עבור עבודה פשוטה שביצע. צעדתי אתו יד ביד על המדרכה הרטובה בשוק, נזהרת לא להתחכך בבאסטות המחלידות.

"את רוצה לשתות?" שאל אותי, הנהנתי בראשי.

הוא ניגש עמי לדוכן הקרוב ונתן לי לבחור פחית מוגזת מהמקרר הקר.

"את רעבה?" שאל אותי.

שוב הנהנתי בחיוב למרות שהייתי לאחר ארוחת צהרים מלאה, איזה ילד לא רעב לממתקים?

סקרתי את מדף הממתקים ושלפתי חבילת ביסלי, בוחנת את הבעות פניו של דוד אהרון כדי לבדוק אם לא בחרתי ממתק יקר מדי. דוד אהרון ניגש למוכר, הוא ספר את השקלים וכשהניח אותם על הדלפק נצצו עיניו.

הוא אהב לתת, לפנק את האחיינים, הנאתו הייתה לגרום הנאה לזולת במה שיש לו.

הוא אהב לתת, לפנק את האחיינים, לקנות מתנות לאחים, לעצמו הוא לא היה זקוק למאומה, הנאתו הייתה לגרום הנאה לזולת במה שיש לו.

ושוב תמונות רחוקות רצות מול עיני, דוד אהרון משחק אתנו "דג מלוח", משתתף פעיל במשחקי הילדים בבית סבא. תחת מבטו הנוקב גם בני הדודים שתמיד מתגנבים קדימה בעורמה נאלצים לכוף את עצמם לכללי המשחק. דוד אהרון מתגלה כשוטר קשוח, דיין אמת ונאמן הוא להיפרע מעברייני המשחק.

ט"ו בשבט. השקדייה פורחת, האלרגיים הכרוניים מתחילים להתעטש ואני משתלבת נהדר בנוף הדמוע עם עיני האדומות. תעודות המחצית חולקו בט"ו בשבט ותמיד היו מורות שטרחו לקלקל לי את התעודה בטוב מאוד פחות אחד או שתיים. מה שקרע את לבי במיוחד הייתה התעודה של בת דודתי יעל, שלמדה עמי באותה כיתה. היא הייתה חרוצת הכיתה, וגיליון הציונים שלה היה תכלת טהור של טוב מאוד מלמעלה עד למטה.

בשבת התארחה המשפחה המורחבת אצל סבתא, באנו לשם עם התעודות ישר מבית הספר. נכנסתי הביתה ממורמרת וחמוצה, "נו איך התעודה?" שאל אותי דוד אהרון.

עיקמתי את אפי ונשכתי את שפתי בעצבנות, "יש לי שתי טוב מאוד פחות, איזה מורות קמצניות מה'כפת להם לתת לי טוב מאוד".

"הטוב מאוד פחות שלך הוא, נגד גאווה", הרגיע אותי דוד אהרון, "וכנראה שאת תלמידה כל כך טובה, שלא הספיק בשביל זה טוב מאוד פחות אחד, אלא צריך שתיים".

יישרתי את גווי, ונתתי מבט רב משמעות ביעל, שהסתובבה כטווס נפוח. היא השפילה את עיניה ונושא התעודות ירד אז מסדר היום המשפחתי.

ואנחנו ידענו כבר למי צריך לפנות בשעה קשה זו, לדוד אהרון.

בערב פסח הגיעו כל בני הדודים לנקות את ביתם של סבא וסבתא, מלאכה ששכרה בצידה. מי שהגיע יום יום יכול היה להתפרנס במשך השנה ברווח מיגיע כפיו. גם אני ויעל הגענו לשם אחר הצהרים, כשסיימנו עם קייטנת ערב פסח שלנו ודרשנו בתוקף עבודה.

"אתם קטנות וסתם מסתובבות בין הרגליים, תחזרו הביתה ותעזרו לאימא לשמור על הילדים הקטנים", פזמו שוב ושוב בני הדודים הגדולים.

ואנחנו ידענו כבר למי צריך לפנות בשעה קשה זו, לדוד אהרון. "דוד אהרון, אנחנו גם רוצות לעזור", התחננו על נפשנו.

"כל הכבוד לכן, יש כאן באמת המון עבודה", הוא תמיד ייצר עבורנו עבודות יזומות. לנקות את האלבומים, למיין את המסמרים, לקפל מגבות בצורה ישרה או לעבור עם סמרטוט יבש על הקירות. ובסוף יום העבודה, כשסבא חילק לכל הנכדים את שכרם, דאג אהרון שגם אנחנו לא נקופח.

"יעל ורחלי עבדו מאוד יפה, סבא", הזכיר שוב ושוב והתעלם מפרצופיהם המלגלגים של הנכדים הגדולים.
 

***

מתי החלה התמונה להשתנות? כשגדלנו והעולם סביבנו התקטן. הראש גבוה מדלפק המכולת, באוטובוס הרגליים נוגעות ברצפה, העולם הופך מוורוד לשחור לבן והעין מבקרת את הסביבה.

פתאום דוד אהרון נראה קצת תמים, לא רגיל ומאוד מוזר.

"דוד אהרון לא נורמלי", לחש לי מישהו במפורש, התקשיתי להאמין לכך, יום שלם הסתובבתי סהרורית. הוא נראה כל כך רגיל והוא לא רגיל, חסון ובריא ובעצם הוא חולה.

בשנים בהם אנחנו גדלנו, התפתחנו, החכמנו, דוד אהרון נסוג אחורנית. הוא אושפז כמה פעמים בבית חולים, הוא התחיל ליטול כדורים שהרדימו אותו חלק גדול משעות היום, אך גם בשעות בהם היה ער הוא נותר בצד, לבד.

ועדיין נותרו הילדים הקטנים בני בריתו, עם הנכדים הגדולים התרופף הקשר, הם הביטו עליו מלמעלה למטה ודוד אהרון קלט זאת, הוא היה רגיש, יותר מדי רגיש.

"התקשרו לדוד אהרון, אמרו לו שמדברים מסקר ורוצים לשאול אותו כמה שאלות, הוא ענה להם שזה טעות", סיפרה לי יעל מעשיה שהסתובבה אודותיו. חייכתי לעצמי, הסיפור התאים לדוד אהרון בול, ועם החיוך התאדתה טיפת הדרך ארץ האחרונה כלפי דוד שמבוגר ממני כמעט בשני עשורים.
 

***

"איך זה התחיל, אימא, למה הוא כזה?" חקרתי את אימי פעם.

היא שתקה. אהרון היה גיסה ולא אחיה והיא לא הייתה מעודכנת לפרטי פרטים בפרשיה.

"היום יש כלים לטפל בבעיות אלו, הכרתי מישהו שסבל בדיוק מבעיה כמו שלו, אבל תפסו את הבעיה בזמן, טיפלו בה כמו שצריך והיום הוא אדם מצליח, נשוי ואב נהדר לילדים. הכל היה נראה אחרת אם דוד אהרון היה נולד כמה שנים אחר כך ובמשפחה אחרת", אימי נשכה את שפתיה על השגגה שיצאה מפיה והעבירה את הנושא מייד.

הנושא היה טעון, הדיבורים היו חומר נפץ והשתיקה סביב העניין הייתה אמצעי ביטחון חיוני.

הנושא היה טעון, הדיבורים היו חומר נפץ והשתיקה סביב העניין הייתה אמצעי ביטחון חיוני.

השיח נרקב, העץ מתפורר, האדם מזדקן והבעיות הולכות וגדלות עם הזמן. אם פעם עוד חשבו למצוא לאהרון מסגרת עבודה ולנסות לשקם אותו, היום התמקדו הפתרונות בהעלאה של מספר הכדורים.

הנכדים המבוגרים מתחתנים, מביאים ילדים ודוד אהרון ניצב הרחק מאחור, מתרחק והולך מהחיים הצעירים הנובטים במשפחה. שכחו להזמין אותו למסיבת אירוסין, והיה חשד מבוסס שמדובר בשכחה מתוכננת. לפעמים לא זכרו להזמין אותו לבריתות, לא מתוך כוונה רעה, אלא מחוסר שימת לב, הטרדה והלחץ גרמו לשכחה זו.

דור הולך ודור בא. סבא נפטר, סבתא מצבה הולך ומדרדר, הנכדים הגדולים עפים מהקן, הנכדים הקטנים פורשים כנפיים ואהרון נותר בבית, לבד.

בחגים מגיעים סבתא ודוד אהרון להתארח אצל האחים. כל אח הוא כבר אב למשפחה ענפה, הכוללת בנים, בנות, חתנים, כלות, נכדים והמקום צר. דוד אהרון הוא לא חלק אינטגרלי מהמשפחה ונשמעים כבר משפטים בנוסח, "דוד אהרון לא יוכל לבוא אלינו, הילדים הנשואים שלנו באים וצפוף מדי".

"גם אלינו לא, חמותי באה".

"אחותי מתארחת אצלי עם הילדים, זה בלתי אפשרי".

ואז לאחר התדיינות ממושכת, מישהו בסוף מוותר ודוד אהרון מגיע אליו. כמובן, הוא מתקבל יפה ובנימוס על ידי ההורים, אולם אין הוא משתלב במרקם המשפחתי, הצעיר.
 

***

פעמים רבות חשבתי שצריך לקרב את דוד אהרון, ליצור עבורו משפחה מהנכדים הנשואים. רציתי להזמין אותו לשבתות, לבקש מבעלי להתיידד עמו, להגיע יותר לבית של סבתא כדי להיפגש אתו, אבל זרם החיים שטף את החלטותיי הנאצלות ביותר.

כך נשכח אהרון מהלב, ונותר דוד של חגים ושמחות (אליהם כן זכרו/יכלו להזמין אותו).

כשבן אדם סובל פיזית כולם נחלצים לעזרתו, מנסים להקל עליו. כשבן אדם סובל נפשית במקרה הרע הוא הופך ל"פרסונה נון גראטה", אישיות לא רצויה, במקרה הטוב הוא נשכח מהלב. לבד הוא צריך להתמודד עם מצבו הנפשי המסובך, דווקא בשעה שקרבה וידידות טובים לו מעשרה פסיכיאטרים.
 

***

לבד חי דוד אהרון, לצדנו חי. וכעת הוא עוזב אותנו והוא עדיין לא בן ארבעים.

דמותו צצה לעיני, והוא מחייך את חיוכו הטוב ושואל, "מה שלומך, רחלי. מה שלום הילדים?", מתעניין בכנות, שמח לשמוע שלנועם בקעו שיניים, אפרתי כבר בכיתה א', ואפי זכה במקום הראשון בחידון.

נושאי השיחה הסתיימו מהר מאוד וכבר מצאתי את עצמי מתפלמסת במרץ עם בני הדודים על השערורייה התורנית שעל סדר היום הציבורי. כשדיברנו היה דוד אהרון מביט בנו מפינתו, רוצה ליטול חלק בשיחת המבוגרים אולם חושש להתבטא בפני קבוצה.

הוא ציפה שנשתף אותו, שנשמע את דעתו, שנביט עליו בגובה העיניים ונשוחח עמו כדבר איש אל אחיו, לרוב הפכה הציפייה לאכזבה צורבת. דוד אהרון לא ראה יום טוב אחד בחייו, ימיו היו נוגים, משמימים ודוקרים בכאב. הוא עבר מסלול של אש, ואנו נותרנו עם אשמה מלובנת במצחנו, על עמדנו מנגד בלי לצנן את הלהבות.
 

***

הבטתי בשעוני השעה שמונה ועשרים, הלוויה אמורה להיות בשעה עשר בירושלים. קו ישיר לירושלים אין , יהיה עלי לנסוע בשני אוטובוסים. לא יכולתי לקרוא לבעלי מהעבודה והצטערתי על כך, אנחנו בני המשפחה נהיה היחידים שנחלוק לדוד אהרון כבוד אחרון, אם לא בחייו לפחות במותו.

היה לך דוד, דוד שסבל, לא יכלת לעזור לו? להקל על סבלו? לתת לו תחושה שגם הוא נברא בצלם?

יצאתי אל הרחוב הבוער, השמש להטה, התחנה רתחה והלב שלי נשרף מבפנים. כשמגיעים לקו הגמר, פתאום מקבלים החיים פרופורציה אחרת, הטפל מתגמד עד לאפס והעיקר ממלא פתאום את המחשבות. היה לך דוד, דוד שסבל, לא יכלת לעזור לו? להקל על סבלו? להעלות חיוך אמיתי על פניו? לתת לו תחושה שגם הוא נברא בצלם? שהוא אדם בעל ערך?

אופס, האוטובוס חלף על פני מותיר אחריו שובל מתנדף של גז, תזכורת לחיינו המתנדפים בין האצבעות.

עשיתי הערכת מצב קרה. האוטובוס הבא עובר עוד חצי שעה, בעשרה לתשע, נסיעה לירושלים עורכת שעתיים, הלוויה אמורה להתחיל בעשר, פספסתי.

בעיניים דומעות שבתי הביתה, לקחתי את התינוק מהשכנה, ישבתי ובכיתי בחדרי, מבכה את הדוד, את חייו המרים, את הריחוק שלי ואת מה שלא נעשה ויכל להיעשות והיה חייב להיעשות. כעת מאוחר מדי, ניתן רק לבכות, להתחרט ולהידקר בנקיפות מצפון .
 

***

בשעה שלוש וחצי התקשרתי לאמא שלי, רציתי לשמוע מתי להגיע לבית סבתא ולאיזה עזרה הם זקוקים.

"אני מצטערת שלא יכולתי להגיע, איחרתי את האוטובוס של שמונה ועשרים".

אימי נשמעה רגועה להפליא, "טוב שלא באת, הלוויה התחילה בעשר בדיוק, לא היית מספיקה. דוד שמשון הגיע מחדרה ופספס".

דוד שמשון הוא אח של אימא, ומאוד הערכתי את זה שהוא בא, "יפה מצדו שהוא בא".

אימא המהמה משהו לא ברור, "הגיעו גם שני הבנים של דוד אהרון, התאומים מאמריקה."

"מה?" לשוני נעתקה, ידעתי שדוד אהרון היה נשוי כמה חודשים והתגרש מייד אחר כך לא ידעתי שנולדו לו ילדים.

"מה?! היו לו ילדים?" הייתה זו הפתעת חיי.

"מה קורה לך רחלי?" נשמעה תמיהה מעבר לקו "חוץ משרית שגרה אתו בארץ יש לו עוד שני בנים באמריקה".

"אימא חשבתי שדוד אהרון, אח של אבא נפטר", אנקת רווחה כמעט נפלטה מפי.

"מה באמת? לא חשבתי שזה מה שתביני, עבורי דוד אהרון, הוא דוד אהרון - דוד שלי".

דוד אהרון שנפטר היום היה דוד של אימי, הוא הלך לעולמו אחרי שעקף את גיל הגבורות, ראה ימים יפים, קנה שם טוב והותיר אחריו משפחה ענפה.

אז דוד אהרון, חי וקיים בירושלים, חשתי שנס תחיית המתים מתרחש מול עיני. התעוררתי לחיים, רגשות הכאב, האשמה והצער התפוגגו מייד. דוד אהרון עדיין אתנו, צועד את מסלול חייו.

עדיין ניתן לעזור לו, להזמין אותו אלינו, לבקר אותו אצל סבתא, לעודד ולתמוך בו ובחבריו שנתיב חייהם חותך את ליבם. לשלב אותם בעולמנו, לפתוח בפניהם את הדלת, את הלב, את החיים.

ראש חודש אלול, היום הראשון של חודש הרחמים והסליחות. רחמים משמעותם לחוש את השני, להזדהות עמו, לכאוב את כאבו, לבכות את אין האונים שלו ולכרוך יד אוהבת סביב צווארו.

סליחה, פרושה חרטה צורבת, כואבת והבטחה יצוקת פלדה של ,"לא עוד", מה שהיה לעולם לא ישוב. היום הראשון חלף עלי בהבטחות, ייתרת החודש נשארה לביצועם, אני מקווה מאוד להצליח הפעם.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן