לילה רביעי של חנוכה בביתנו שבארה"ב, ובעלי מאחר להדלקת הנרות. חנוכיות החמר של הילדים ממתינות בחוסר יציבות על הרדיאטור. אילנה, בתי השנייה, בוחנת את חצר השכנים שמעבר לכביש - משפחת הילי עיטרה את עץ חג המולד שלה במנורות תכולות.

אצל השכנים שלצידנו, עומד איל כשרגלו האחת מונפת בחינניות, כאילו הוא עומד בכל רגע לפרוץ בדהרה. לידו, מתנודדת בשכרות, לרוח הלילה הקלילה, 'בובת שלג' מנופחת. בת השש שלי לועסת את קצה סביבון הפלסטיק שבידה, כשהבעת השתוקקות ממלאת לרגע את פניה. "למה לא יכולים להיות גם לנו קישוטים כאלה?" היא שואלת.

למה לא יכולים להיות גם לנו קישוטים כאלה?

אני מזכירה לה איך בסוכות כולנו יוצאים לסוכה, ויש לנו אורות נוצצים, ציורים מודפסים על הדפנות, וכל מיני פירות וקישוטים שתלויים מהסכך. אבל בחנוכה, אני ממשיכה, יש לנו רק חנוכיה.

"לא יכול להיות לנו משהו גדול?" היא מתחננת. "משהו יפה, אולי טלה או כבש?"

נפלא, אני חושבת: שה לקרבן פסח במרפסת, אבל זה לא החג הנכון. אני משפילה מבט אל התצוגה הרעועה של החנוכיות הביתיות, ומבינה שהן לא מסוגלות להתחרות בעצי חג המולד, בשרשרות האורות הבוהקים ובַזֵרים ו'מקלות-הסבא' המאירים שתלויים על עמודי החשמל - שלא נדבר על סנטה קלאוס החביב וכל ההפתעות בתיקו המסתורי. נראה לי שבתי רוצה חג יותר רהבתני.

מעבר לכביש אני מבחינה במשפחה העומדת ליד החלון ומקרבת גפרור לחנוכיית השמן שלה. אני מסתכלת בשעון, הגיע זמן ההדלקה, אבל בעלי יגיע הביתה לפחות בעוד חצי שעה.

"בואו ילדים", אני מחליטה פתאום. "יוצאים ל'ציד חנוכיות'."

הילדים מתלהבים. כולנו נדחסים לרכב, ואני מכריזה, "חמישים חנוכיות. אחרי שנמצא חמישים חנוכיות דולקות, נחזור הביתה כדי להדליק את שלנו." יופי. ככה יעבור הזמן.

הם מצמידים את אפיהם אל זגוגית החלון. "הנה חנוכיה", מצביעה אילנה ראשונה, והבן שלי מוצא בקלות עוד שתיים. "אני רואה, אני רואה", הקטנה מתלהבת ומנופפת בידיה. המספרים עולים במהירות, וזה לא מפתיע, משום שאני גרה בשכונה יהודית בניו-ג'רזי.

"זה יותר מידי קל", בני מתקומם. נראה לי שהוא צודק, אז אני פונה שמאלה וימינה ונכנסת לישורת ארוכה שמובילה לשכונה אחרת, יותר מפוארת – אפשר להגיד יותר 'מיוחסת'. כאן זוהרות הנוריות הצבעוניות מכל בית. איילים צבעוניים נושאים טלפיהם על מרבדי דשא יפני מטופחים. גמדים ועופרים נחבאים ליד שיחי אדר, וסנטה קלאוסים ומזחלות נטועים לצד שושני-אלפים. מצגות מופלאות של אור וצל, חלקן אמנותיות ממש. הילדים שלי משתתקים מול הדר החגא.

"איפה כל החנוכיות?" הבן שלי תוהה בקול.

"כל כך הרבה סנטות", מציינת אילנה, ואני שואלת את עצמי מתי היא הפסיקה לקרוא לסנטה 'הסבא הגדול האדום'.

"תמשיכו לחפש", אני ממעיטה במילים, ואנחנו פונים שמאלה ואחר כך ימינה.

האם אני לא מעוררת בילדים אכזבה? חג המולד נמצא בכל מקום. הם בגיל שבו הם מתחילים להבין כמה אנחנו מעטים, ואכן הבת הגדולה שלי שואלת, "למה יש כל כך קצת יהודים?"

"כן, אנחנו עם קטן", אני מסכימה. "אז מה? חנוכה זה חג של ניצחון המעטים על הרבים. המעטים הם גם החזקים."

"אבל", מקשה בתי המלומדת, "א-לוהים הבטיח שנהיה רבים - 'והרבה ארבה זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים' ", היא מצטטת בעל פה.

פתאום אילנה צועקת, "אני רואה חנוכיה!" כולנו מפנים את הראש, "איפה, איפה?" והיא מצביעה בגאווה. באמת הייתה שם חנוכיה, מונחת על אדן חלון מה שנראה כמו המטבח של מישהו. מכל עברי הבית ניצבות רשתות מעשה אמן של אורות ומזחלות ותמונות מוארות מחייו של יש"ו. וביניהם, עומדת חנוכיה קטנה ומעוררת כבוד על אדן חלון יהודי. כולנו מריעים ומתפעלים בקול, ומרגישים כמעט כמו המכבים שגילו כד קטן להדליק בו את מנורת המקדש.

בדרך חזרה הביתה אנחנו מצליחים למצוא עוד שתי חנוכיות, כל אחת מהן ניצחון. בשכונה שלנו, אנחנו אוספים בקלות עוד שש חנוכיות כאן, ושבע שם, ועוקפים את יעד ה-50, לפני שאנחנו מגיעים הביתה.

חצים קטנים שמצביעים אל השמים

בבית אנחנו מוצאים את בעלי יוצק שמן אל תוך בזיכי הזכוכית. נרות השמן הצבעוניים והשבירים מודבקים אל חנוכיות החמר של הילדים, ואנחנו מברכים, קצת שרים, קצת רוקדים והילדים מתפזרים. אני משתהה ליד תצוגת היצירות הביתיות ונזכרת במנהגם של אבות החסידות לשבת ולהתבונן בנרות הדולקים במשך חצי שעה ואפילו יותר. לדבריהם התבוננות בלהבות מרחיבה את ראייתו של האדם; את צורת ההסתכלות שלו על העולם, את מה שנחשב בעיניו ליפה.

אני יושבת על הספה ומנסה לשמור מבט על הנרות. מדהים אותי כיצד סביבונים, סופגניות ולביבות תפוחי אדמה מצליחים להעסיק את ילדיי בשמחה. נינוחות מיוחדת מתפשטת בי בעודי יושבת ומסתכלת בלהבות, בכל מקרה נשים פטורות מעשיית מלאכה בזמן הדלקת הנרות, כהוקרה לחלקן המיוחד בנס החנוכה. אני מניחה לעיני לשבוע, בעוד בעלי מטגן לביבות נוספות.

אילנה מקיפה את הרדיאטור, ושולחת מבטים לעברו השני של הרחוב, על קישוטי החגא המוארים של השכנים. אני אומרת לה בקול שקט, "תסתכלי על הנרות שלנו, התבונני מקרוב ותאמרי לי מה את רואה."

היא בוחנת אותם במבט ארוך, כשעיניה החומות והגדולות חמורות סבר, ולבסוף היא אומרת: "השלהבות נראות כמו חיצים, הן מצביעות כלפי מעלה, יש כחול כהה באמצע, השלהבות כל הזמן נעות לכאן ולשם אבל תפוסות במקומן על ידי הפתיל. הן קטנות ומקסים להסתכל עליהן", ואז היא מוסיפה, "הלהבות הן חיצים שמצביעים לשמים".

הדימוי מענג אותי, וגם היא נראית מרוצה, אבל אז אני מבחינה כיצד עיניה חוזרות אל החלון, אל האורות היפים שמעבר לכביש.

העולם מנסה לפתות אותנו באורותיו הגדולים והמרהיבים. אורותיה של החנוכיה עדינים, ועוטפים אותך בהדרגה

אני רוצה להסביר לבתי כיצד העולם מנסה לפתות אותנו באורותיו הגדולים והמרהיבים. אורות עוצמתיים, וללא כל ספק גם – מסנוורים; לעומתם, אורותיה של החנוכיה עדינים, הם עוטפים אותך בהדרגה, וכמה שמסתכלים עליהם יותר, רואים יופי פנימי שחודר לתוכך וכובש את נשמתך. זה מה שאני רוצה לומר, אבל למה להגיד? היא רק בת שש.

היא תגלה בעצמה. "האמת היא שאורות חג המולד יפים", אני אומרת בקול.

היא מהנהנת, סופגת את דבריי, ונראה שהאישור שלי מרגיע אותה.

בעלי מנסה להגיד משהו על זיקוקים, שלא משנה כמה המופע מרהיב, אי אפשר להסתכל עליו יותר משעה. בשלב כלשהו הזיקוקים נראים רהבתניים, יותר ממה שהעיניים יכולות לסבול. בעוד שאף פעם לא מתעייפים מלהתבונן בכוכבים.

הבת שלי מפהקת ואני טופחת על המקום הריק לידי בספה, ומגלה שהסטתי את מבטי מהנרות. "בואי, נסתכל יחד על החנוכיה", אני מציעה. היא מתכרבלת לצידי, עיניה עייפות וקצת חולמניות, בעוד עיני שלי ממצמצות ומתאמצות לראות מה שהיא ראתה, חיצים קטנים שמצביעים כלפי השמיים.

*מובא ברשות מתוך World Jewish Digest.