חנוכה הוא זמן שעוזר לי להבין כי מספרים עשויים להטעות.

בני קובי נהרג בגיל 13 – מספר ראשוני, שמתחלק רק בעצמו. מספרים ראשוניים הם קטגוריה מיוחדת העומדת בזכות עצמה. אף מספר אחר אינו יכול להצטרף לקטגוריה ייחודית זו. עבורי, מותו של בני דומה למספר ראשוני – ממלכה שאינני יכולה לרדת לעומקה או להבין לאשורה, כזו שנמצאת מעבר להישג ידי – ממלכה שאינה ניתנת לחלוקה לחלקים קטנים או מובנים יותר. כשאני חושבת על קובי, אני נותרת עם משהו שאינני יכולה לעכל או לחלק. בכל פעם שאני חושבת עליו, בכל שעה משעות היום, אני נותרת עם חוסר הפשר המכאיב של מותו.

האם גדלים בגן עדן?

קובי היה אמור להיות עכשיו בן 16. האם הוא גדל בגן עדן או שאולי הוא יישאר תמיד בן 13? ברור לי כי לא ניתן להצמיד לו מספר – אין לכך משמעות, הוא עזב את עולם המספרים, הוא נותר ללא גיל. יש לי חברה שאחיה נכנס לתרדמת כשהיה בן 20 ונותר בתרדמת במשך 13 שנה. עבורה היה זה תהליך כאוב ביותר לראות אותו מתבגר ואת שערו מידלדל ומאפיר. גופו היה כקליפה שהכילה את נשמתו. הוא עדיין חי בעולם המספרים, אולם לא הייתה בנמצא שום קטגוריה שתתאים לו.

כשאני נשאלת כמה ילדים יש לי, אינני יודעת כיצד לענות. האם עליי להחשיב גם את קובי?

כשאני נשאלת כמה ילדים יש לי, אינני יודעת כיצד לענות. האם עליי להחשיב גם את קובי? כיצד אוכל שלא לעשות זאת? כיצד יוכל מספר לתאר את הגעגועים העזים שלי אליו?

בחדרה של בתי תלויה תמונה של קובי ושלי מבר המצווה שלו, חודשיים לפני שנהרג. בעיני דמותי המצולמת, אני רואה את גאוותי על היותי אמו, גאוותי על כך שילד כה מבריק ויפה כקובי הנו חלק מחיי. הייתה לי תחושת בעלות חזקה עליו – הרגשתי כאילו הוא שלי, כמעט כאילו אני יצרתי אותו. אולם כעת, אני רואה שהוא מעולם לא היה בבעלותי. כיוון שאם היה שלי, לעולם לא הייתי מרשה לו להילקח ממני ומהעולם הזה.

נהגתי לחשוב שמהות החיים היא עיסוק ברכישה ובהשגה, ביצירה ובשמירה על שלמותם של דברים. אולם כעת, כשזרועי עדיין מושטת אוטומטית למדף בסוּפר, לכיוון פודינג השוקולד, שהיה אהוב כל כך על קובי, אני מבינה כי מהות החיים למעשה ללמוד כיצד לראות בחשכה.

מעבר למגבלת ההגיון

חנוכה בדומה, גם הוא עוסק בהארת החשכה.

מלחמת המכבים ביוונים הייתה אמנם מלחמה על טריטוריה, אבל הרבה יותר מכך, היא הייתה מלחמה על תפיסת עולם. היוונים האמינו בחיוניותו של היופי ובעוצמתה של האנושות והיו מוכנים להשתמש באמצעים האפלים ביותר על מנת לכפות את תפישת עולמם על עמים אחרים. עבורם, המטרה קידשה את האמצעים. אולם, עבור המכבים, גם אם הקדושה לא תמיד נראתה לעין – היא הייתה ביטוי של הצדק והטוב האלוקי והאירה באור יקרות את ההולכים לאורה. המכבים יכלו לראות בחושך.

אף על פי כן, הם הדליקו את המנורה והשמן הספיק לשמונה ימים. אנשים רבים מאמינים כי זהו נס.

כשהמכבים הביסו את היוונים ונכנסו בשנית אל היכל המקדש, נותרה רק כמות מועטה של שמן להדלקת המנורה, כמות שהספיקה ליום אחד בלבד. אף על פי כן, הם הדליקו את המנורה והשמן הספיק לשמונה ימים. אנשים רבים מאמינים כי זהו נס.

אולם, ייתכן שלא היה זה נס כלל. ייתכן שכד שמן קטן, יכול תמיד להספיק לשמונה לילות, אם חיים בניסיון מתמיד להתקרב אל האלוקים. כיוון שהקב"ה הוא אינסופי, כשאנו מתקרבים אליו, אנו נוטשים את העולם בו המספרים מכתיבים ומגבילים את המציאות, האפשרויות האינסופיות הגלומות בו הופכות להיות זמינות גם עבורנו והמספרים מפסיקים לשלוט בחיינו.

רואים בחשכה

חנוכה מלמד אותנו, כי מה שאנו רואים בעולם הזה, הוא רק ניצוץ של האמת. המדדים הקיימים ברשותנו אינם מדויקים ודרכי הידיעה שלנו מוגבלות. עולם האמת לעומת זאת, הוא עולם בו אין כל משמעות למספרים. זהו עולם בו כד שמן קטן מספיק לשמונה ימים.

אין זה קל לראות בחשכה, אולם אינכם זקוקים לכמות גדולה של שמן, כדי שמעט מן האור יגרש הרבה מן החושך. כמות קטנה מאד של שמן, יכולה להפיץ אור בכמות רבה מאד.

כדי לחוש את מציאות האלוקים בחיי, אני חייבת ללמוד לראות בחשכה – לראות מעבר למציאות "הטבעית" ולמה שנראה נכון וצודק. חנוכה מסמל זאת יותר מכל זמן אחר. כלומר, אין זה משנה בן כמה קובי היום – אינני יכולה לספור זאת במונחים של ההיגיון היומיומי הרגיל, אולם אני יכולה ליצור מקום קדוש בתוכי, מקום בו אור נשמתו הנצחית מהבהב ומאיר את חיי...