נר ראשון הועלה בחנוכיה הניצבת על חלון ביתינו,

ומצא אותנו יושבים מולה ומזמרים במלוא גרון את השירים העתיקים שלא נס ליחם,

אחרי שנמצה את הקונסטרוקציות התלת ממדיות שמציעות לנו המגדניות השנה,

נחזור אל הסופגניות שלנו, הקטנות, הפחות יפות אבל הטעימות באמת.

ונמלא את הבית בריח השמן שהוא תמצית נוסטלגיית ימי החנוכה שלנו....

 

אך מעבר לחמימות המשפחתית, ודמי החנוכה, הריבה האדומה,

והשלהבות המרצדות,

מה מלמדים אותנו ימי החנוכה?

 

גם התלמוד שואל "מאי חנוכה"?

מדוע נבחר דווקא נצחון היהודים על היוונים כחג לדורות,

על פני נצחונות בקרבות אחרים?

מדוע לא הקרב של דבורה וברק, או מלחמת חזקיהו במלך סנחריב,

או מלחמת יריחו נזכרים כימי הלל והודאה?

 

היד הקשה של השליטים היווניים, והאכיפה המוקפדת של התרבות ההלניסטית

בידי עושי דברם,

לא אפשרו ליהודים עצמאות רוחנית,

ההתנגשות בין האג'נדה היהודית לזו היוונית

היתה בלתי נמנעת,

הצבא היווני היה מאומן, מיומן וקשוח,

הוא היה מצויד במתקדמים שבכלי הלוחמה באותם ימים.

 

לתושבים היהודיים לא היה דבר מאלה,

מחוץ לתחושת שליחות

וההבנה כי ההפסד במאבק, והכניעה התרבותית

תבולל את עם ישראל , ותמחה את ערכי אמונתו.

היו יכולים להגיד כי אי אפשר, כי זה לא הגיוני, וגם בלתי אפשרי,

וגם כי אנו מעטים מול רבים, וחלשים מול גיבורים,

ואיננו מיומנים ואיננו מצוידים.

והכל היה נכון עד מאוד.

 

נס חנוכה יכול היה שלא להתרחש, אלמלא מתתיהו וחמשת בניו,

שנגד כל הסיכויים וההסתברות,

יצאו אל הקרב,

ובורא עולם עמד להם בעת צרתם, רב את ריבם,

ונקם את נקמתם.

 

וכאשר הגיעו אל ירושלים אל המקדש המחולל, גם אז יכלו לומר נואש,

כאשר מצאו את הכד הקטן,

ולומר שאין טעם להעלות אור במנורה,

ושאולי בסיטואציה העכשווית ניתן בדיעבד להשתמש בשמן שיד היוונים היתה בו.

או שכדאי לחכות עוד כמה ימים עד שיגיע שמן חדש,

מכרמי הזיתים בתקוע אשר בגליל.

 

אבל החליטו לנסות.

והפך הקטן ובו השמן הטהור דלק שמונה ימים.

 

החיים מזמנים לנו נסיונות,

מצבים קשים יותר או עוד יותר,

ותמיד יש לנו את הבחירה

להסתפק, לוותר, להרים ידיים,

להיות הגיוניים וריאליים,

או להיות מכבים-

שאף על פי כן ולמרות הכל,

לנסות,

לנסות,

ולהצליח.