הייתי המום לגלות שאני מפחד להתחתן. אמנם רשימת הסיבות שלי, מדוע כדאי להימנע מנישואין, הייתה ארוכה, אבל המילה "פחד" מעולם לא הופיעה בה. תמיד חשבתי שהטראומה של גירושי הוריי הייתה גל גבוה שחלף מעל ראשי, ופגע רק באחי ואחותי הגדולים. כשהם היו מעלים זיכרונות מ"כשאבא ואמא היו ביחד", הייתה לי הרגשה כאילו הם מדברים על איזושהי ממלכת אגדות נעלמת. ככל שהדבר נגע לי, רמת הצער שלי על שלא זכיתי לחוות את נישואיהם של הוריי, היתה מקבילה לצער שאני לא יכול לבקר באטלנטיס האבודה או בקמלוט, ממלכתו של המלך ארתור... היה יכול להיות ממש נחמד לבקר שם. ההרגשה היחידה שהצלחתי לזהות בבירור, הייתה כעס על אחותי שכל הזמן נדנדה: "מתי כבר אמא תחזור שוב לגור עם אבא?" גם אני התגעגעתי אליה, אבל היה לי ברור שהעולם הזה אבד מזמן.

מעולם לא העליתי בדעתי שיש בי פחד מנישואין, ולכן לקח לי 28 שנים לזהות אותו. תחילת הגילוי הייתה בשאלה תמימה: "אתה עדיין יוצא לדייטים?"

"יש בעבר שלך משהו שמונע ממך להתחתן?"

באותה תקופה למדתי בישיבה בירושלים, והבנתי היטב שמשמעות השאלה היא: "יש לי מישהי שעשויה להתאים לך. האם אתה מוכן להתחתן?"

"לא. לא יוצא", יריתי תשובה מהירה. במשך השנים פסלתי כל כך הרבה הצעות לשידוכים, עד שמישהו לקח אותי הצידה ושאל בעדינות, "יש בעבר שלך משהו שמונע ממך להתחתן?"

מעולם לא חשבתי קודם על השאלה. ניסיתי לענות מייד, אבל ברגע שהתשובה יצאה מפי, היא נשמעה כמו שקר. בערך באותה תקופה, תוך כדי לימודיי בקורס טיפולי ועבודתי כיועץ, התחברתי לזיכרונות נשכחים מילדותי: הייתה זאת מסיבת יום ההולדת החמישי שלי. ראיתי את בריכת השחייה התכולה ושמעתי את פכפוך נתזי המים כשדמויות עלו ויצאו מתוכם. אבא ואמא שלי עמדו כל אחד בצד אחר של הבריכה. אף אחד לא אמר מילה, אבל העצב היה קורע לב. אחרי שמלאו לי חמש, אמא שלי, כפי שמנסח זאת הזמר ג'ון דנוור, 'עזבה על מטוס סילון בלי לדעת מתי תשוב'.

פתאום פרצתי בבכי. מעולם לא בכיתי קודם על זה שאמא שלי עזבה אותי, ואפילו לא זכרתי שהייתי עצוב. במשך חמש השנים הבאות התחלתי לגלות אט אט רגעים שריפאו את הכאב שלי. נזכרתי שכשהייתי בן 11 אחי אמר לי, "אני גאה באמא. אני גאה שהיא התגרשה ונרשמה לאוניברסיטה כדי לעשות דוקטורט. עכשיו היא דוקטור והיא עושה מה שהיא רוצה". אני נפגעתי מאוד מהעובדה שהיא עזבה אותי. היה לי קשה להתנתק מההרגשה ש"להמשיך עם החיים שלה" משמעותו "להמשיך עם החיים"... בלעדיי.

בשלב מאוחר יותר של החיים, כשאחי הפך ליחצ"ן המתמחה בספינים תקשורתיים שברשימת לקוחותיו נמנו כל מיני מפורסמים כמו ביל גייטס, הבנתי שכבר מילדותו הוא ידע לארוג סיפורי בדים. אני משער שיותר אידיאלי היה לראות את הבחירה של אמא שלנו בתור החלטה הירואית. אני הייתי צעיר מדי מכדי להכיר בכאב שהוא ניסה לייפות, ופשוט הנחתי שמשהו בי לא היה בסדר. יחד עם זה, ספגתי גם את הלקח הבלתי מילולי, שקריירה ועצמאות חשובים יותר מלגדל את הילד שלך.

התחלתי להבין מדוע לא רציתי להתחתן או להביא ילדים לעולם. למה שאני ארצה להביא ילד לעולם אליו אני מרגיש שנולדתי בטעות? ההורים שלי היו שניהם אנשים יותר נחמדים ממני, והנישואין שלהם נכשלו. אפילו אם הייתי רוצה להתחתן, מה הסיכויים שלי להצליח בכך בצורה טובה יותר מהוריי? הרבה יותר פשוט היה להימנע מגורל של נישואין שנועדו לכישלון בטוח.

מעולם לא התאבלתי על חורבנו של הבית שלי

בשנתיים הבאות, הלכתי לטיפול וחשפתי את ההריסות שהותירה בחיי נטישתה של אמי. בסופו של דבר הבנתי את המורכבות והכאב שבהחלטתה. קיבלתי את חרטתה, ומחלתי לה בלב שלם. למרות שסביר מאוד שגם היא וגם אני עדיין נושאים את הכאב - אנחנו נושאים אותו יחד.

לא הופתעתי לגלות שהתאריך העברי של יום הולדתי חל בתשעה באב, יום השנה לחורבן בית המקדש. כשגיליתי את תשעה באב, גיליתי גם שמעולם לא התאבלתי על חורבנו של הבית שלי. ובלי תהליך האבל, לעולם לא אוכל להיבנות מחדש. ההורים שלי נטעו בי אמונה תת מודעת שהחיים שלי אמורים להתפרק, והיא זאת שחיבלה בכל אפשרות להקים בית. היא הנפיקה תירוצים כדי להגן עליי מיחסי קרבה, אליהם כמהתי מאז שאמי עזבה אותנו. כל עוד איני מתאבל, אני מאפשר לפחדיו הסמויים של ילד לנהל את חיי, מנותקים מקשר לכל אדם זולתי. הצבתי את עצמי שלב אחד מעל הורי - אני אמנע מנישואין לגמרי.

אחרי שהנחתי לעצמי להתאבל, יכולתי סוף סוף לחוש בצערה הנורא של הבדידות. רק אז יכולתי להפוך את המרירות לנחישות, שלא להשאיר את חיי בחורבנם, מנותקים מכל מערכת יחסים משמעותית. הייתי נחוש להתגבר על פחדיי לבנות בית בר קיימא, והתחלתי לחפש אחר חכמת היהדות בתחום הנישואין.

גיליתי שכאשר גבר ואישה נישאים, הם יוצרים בית לשכינה בעולם הזה. רמז לכך נמצא במילים איש ואשה. האותיות במילים האלה זהות, מלבד הי' הנוספת באיש והה' הנוספת באשה. כשאיש ואשה נישאים, הי' והה' מתחברים, ויוצרים יחד את השם י-ה, אחד משמותיו של א-לוהים. ברגע שהם נישאים, א-לוהים הופך להיות השותף השלישי בביתם המשותף. כשהבעל האישה מודעים למציאותו של כוח מאחד ונעלה יותר בנישואיהם, זה מאפשר להם להתגבר על מכשולים של תכונות אישיות ונסיבות.

ומאידך, אם מסלקים את שם הא-ל מהנישואין, ומוציאים את הי' והה' מהמילים איש ואשה, מקבלים את המילה "אש" - שהורסת ומחריבה בתים. נישואין אמורים להיות תהליך של שלום ניסי ומתמשך, שלום שמתחיל בשני אנשים שונים לגמרי ונמשך בילדים. אם לא יוצקים יסודות המבוססים על ערכים יהודיים, אם לא מכניסים את א-לוהים לבית, הבית נמצא בסכנת התפרקות.

כשבית המקדש חרב, איבדנו את תחושת החיבור ההדדית שלנו, שאפשרה לנו לחיות יחד בארץ, וכל אחד גורש מביתו. חלק מהקמתו מחדש של המקדש, כפי שלמדתי, צריכה להיעשות במישור האישי. הבתים שלנו אמורים להיות בתי מקדש קטנים, מקומות קדושים, בהם כל זר שנכנס יחוש מייד בשלום ובחמימות של המשפחה, אשר בה שורות השכינה והברכה הא-לוהית. כשכל אחד מאיתנו, לומד לדאוג ולרצות טוב עבור בני ביתו, למרות ההבדלים והתכונות השונות, אנחנו רוקמים יחד חברה שמכילה את א-לוהים בכל תפר ותפר. וכשהוא מהווה חלק אינטגראלי מחיינו הפרטיים, אז הוא יכול להפוך לחלק בלתי נפרד מחיינו הלאומיים.