השנה אני מצפה ל- ט' באב בכיליון עיניים. אני משתוקקת להתאבל. אתם מבינים, במהלך שיא המגפה, היה עליי להישאר חזקה למען משפחתי ותלמידיי. למרות שהייתי שרויה בפחד, עדיין היה צורך להכין ארוחת בוקר, צהריים וערב באותו יום. היו שיעורים להכין וללמד, שולחנות שצריך לפנות ורצפות שצריך לשטוף. להישבר ולהתאבל על חולי ומיתי מדינתנו פשוט לא היה בגדר אפשרות. היה עליי להישאר חזקה. 

כשהסתובבו סיפורי אימה על אובדן וחורבן, היו שיעורים שילדיי היו צריכים להיכנס אליהם בזמן. היה עליי להיות זמינה ולשלוט בעצמי.

אז שמתי את הצער והאבל בתיבה ששמה "כשיהיה לי זמן". הנקיונות לפסח החלו. השבועות חלפו ביעף למרות שהימים נראו אינסופיים. כל שבוע היה צורך להכין ארוחות שבת ואחר כך סעודות לחג השבועות. ובכל יום ילדיי נזקקו למשהו. ילדים לא מפסיקים להזדקק לדברים רק כיוון שההורים שלהם מוטרדים.

אז התיבה נותרה סגורה. מפעם לפעם המכסה נפתח, כמו שקרה כשראיתי גיוס כספים למען כלה שאביה נפטר שבוע לפני חתונתה. או כששמעתי על פטירת קרובי משפחה של חברים וידידים.

אולם כיצד אוכל לפתוח את התיבה, כשיש ערימות של כביסה לקיפול? הילדים שלי צריכים אמא יציבה מבחינה רגשית. 

אז אני סוגרת את המכסה ואומרת לעצמי, יום אחד ארשה ללב שלי להרגיש את הכאב של מה שקרה לנו השנה ואת הצער על מי שאיבדנו.

כשהייתי צעירה יותר, בזתי לימי בין המצרים ובמיוחד לתשעת הימים ולכל הגבלות האבל שלהם. בדיוק באמצע הקיץ, בשיא החופש, יש תקופת אבל. בלי מוזיקה! ואף בלי פעילויות מים, שהיו האהובות עליי. למה תקופת האבל לא יכולה להיות באמצע חודש חורפי חשוך?

כיום, כשאני גדולה יותר – ומבינה יותר – אני רואה שרק דברים מעטים הם שחור ולבן. לאבל אין גבולות וזמנים ברורים. וגם לא לשמחה. יש תינוק חדש ובריא שיכול להביא עמו אתגרים של תשישות וגזים. יש כלה קורנת וחתן נרגש שצריכים ללמוד איך לתקשר, שנים של יזע ודמעות, פשרה וצמיחה. יש חתן בר-מצווה גאה שקורא בתורה, ולצידו יש את הסבא החסר, שנפטר בגיל צעיר יחסית. 

וכך, באופן דומה, יש יותר מדי רווקים שמחפשים בת זוג, נשים צעירות שמחכות להקים משפחה ואנשים שחולים במחלות קשות. ועם זאת, יש חתונות ולידות ושמחות. 

האם באמת קיימים מצבים בהם יש רק אור, או רק חושך? באמצע המגפה, ראינו סבל לא יאומן. אולם לצידו ראינו גם נדיבות חסרת תקדים, יצירתיות ואחדות. הזמנים הקשים הוציאו לאור את העבודה הנפלאה שכה רבים בארצנו הקדושה עוסקים בה.

התקופה שלפני תשעה באב מביאה את כל הבלבול הזה לידי עצירה.

הנה, בעוד כמה ימים, יגיע הזמן שבו אוכל לפתוח את תיבת האבל שלי, בימים המוקדשים לאבל. כרגיל, בדיוק באמצע הקיץ. אולם השנה הזו מביאה עמה חיבור עמוק וחזק יותר לעצירה זו. אני מתפללת שבשנה הבאה אצפה ל-  מסיבה שונה מאוד. מי ייתן שנזכה כולנו לראות את קץ הימים הטרופים והכאובים ושא-לוהים יגאל אותנו במהרה בימינו.