האש שכילתה את בניין בית המקדש הראשון החלה בוערת בתשעה באב, ולא כלתה עד לצהרי היום שלאחריו. בתלמוד, רבי יוחנן אמר: "אלמלי [אילו] הייתי באותו הדור, לא קבעתיו [את יום האבל] אלא בעשירי [באב] מפני שרובו של היכל בו נשרף."

כמו שהתשיעי באב היה יום רע לישראל לאורך הדורות, כך גם העשירי באב, להלן שתי דוגמאות מההיסטוריה שלנו:

גירוש צרפת

ב-22 ביולי 1306, העשירי באב, צוו יהודי צרפת לעזוב את צרפת. בערך 100,000 איש אולצו לנדוד בחיפוש אחר בית, ורבים מהם מתו בדרך.

הקהילה היהודית לא ידעה מראש על הגירוש המתוכנן. 'פיליפ היפה', מלך צרפת, דאג לשמור על הגזרה בסוד, משום שלא רצה שהיהודים יקדימו להימלט עם נכסיהם. אחד ממניעיו של המלך לגרש את היהודים היה כלכלי - פיליפ ראה בביזת הממון היהודי דרך לאושש את בעיות הכלכלה הצרפתית. מאות שנים של ניסיונות לאלץ את היהודים לכפור בדתם, נסיונות שכשלו, היוו גם הם גורם מרושע שתרם להחלטה.

לגירוש היו השלכות משמעותיות, מעבר לסבל האנושי הכביר. הוא הביא לקיצה את התקופה החשובה של 'בעלי התוספות', חכמי היהודים הצרפתיים, שפירושיהם מלווים את הכתבים התלמודיים.

הגירוש היווה תקדים לגירושים המוניים אחרים, שפגעו ביהודי אירופה בימי הביניים.

פרובינציות אירופאיות שונות גירשו קודם את יהודיהן, אבל הגזרה הזאת – שחלה על רוב צרפת – הייתה הגירוש הבולט ביותר, עד אותו יום, באירופה של ימי הביניים. הגירוש היווה תקדים לגירושים המוניים אחרים, שפגעו ביהודי אירופה בימי הביניים. קיומה של קהילה יהודית במדינה אירופאית הפך לבלתי בטוח. יהודים לעולם לא ידעו אם לא ייאלצו לארוז פתאום את מיטלטליהם, על פי פקודה מגבוה.

עשר שנים אחר כך, קרא לואי העשירי ליהודים לשוב לצרפת. חלקם נענו להזמנתו. שיבת היהודים לצרפת לא החזיקה מעמד זמן רב, והם גורשו שוב בשנת 1396 על ידי צ'ארלס השישי.

מורחקים מאנגליה

בעוד שכמה ארצות גירשו את היהודים, ארצות אחרות פשוט אסרו את כניסתם.

בשלהי המאה ה-19, היוותה אנגליה מפלט לאלפי יהודים שנמלטו מהדיכוי ברוסיה. רבים מהמהגרים עשו את דרכם לאיסט אנד בלונדון. הזרם המתמשך עורר אט-אט את התנגדותם של כמה מחוקקים בריטיים. כבר ב-1880, היו ביניהם שכינו את גל ההגירה הזה "פלישת הזרים". רבים ראו את היהודים האלה כנבדלים, או כ"מדינה בתוך מדינה". עם התחזקות שנאת הזרים, הוצעו חוקים להגביל את זרם הנכנסים לבריטניה הגדולה.

להגבלות אלו היתה השפעה חמורה על יהדות אירופה שנזקקה נואשות למקום מפלט בזמן השואה

ב-11 באוגוסט 1905, העשירי באב, אושר 'חוק הזרים'. החוק הסמיך את 'הממונה על ההגירה' למנוע את כניסתם של 'מהגרים בלתי רצויים', שהוגדרו כ'מי שאין בכוונתו לעבוד לכלכלתו', 'מי שנקבע שאינו שפוי בדעתו', או 'מי שהורשע בפשע שאינו פוליטי'. האישור כלל גם גירושם של מהגרים שכבר התיישבו באנגליה והוחלט אחר כך שהם בלתי רצויים.

עם העברת חוק הזרים, הפכה הגבלת ההגירה לחוק. המגמה האנטי-הגירתית האנגלית, הפכה לנוקשה יותר ויותר עם הזמן. היא השפיעה גם על הגישה האמריקנית, ובשנת 1924 אישר הקונגרס האמריקני את חוקו של ג'ונתן ריד שהגביל באופן אקוטי את זרם ההגירה ממזרח אירופה. הגבלות אלו נשארו בתוקפן במשך השואה, והיו להן השפעות חמורות על יהדות אירופה שנזקקה נואשות למקום מפלט.

חורבן בית המקדש, שנמשך אל תוך העשירי באב, היה אות מבשר רע לאסונות נוספים שיכו בעם ישראל ביום קשה זה.