בהיריון הראשון שלי, המודעות לעובדה שאני עומדת להיות אמא הייתה מלווה אותי כל הזמן. דאגתי לשתות מספיק ולהרבות במנוחה, הייתי שולחת מבטים נזעמים אל כל מי שהעז לעשן במקום בו עברתי, ופעם בשבוע, הייתי משתרעת על כיסא-הנדנדה וקוראת את המדריך להריון ולידה. למעשה, נראיתי בדיוק כמו הנשים מהפרסומות: רגועה, קורנת, ומניחה יד על הבטן כשהיא מתענגת על החיים הצומחים בתוכה.

אבל זה היה פעם. קצת יותר מ-11 שנים אחר כך, אני תודה לא-ל מחכה שוב לתינוק, אולם המנוחה הרגועה אינה אלא זיכרון רחוק. להרבות במנוחה? בטח, אם מחשיבים את הנמנום באוטובוס כשאני חוזרת מהעבודה, כשאני מקלידה על המחשב וכשאני שוכבת עם הילדים כדי להרדים אותם. לקרוא את מדריך ההריון? בשביל מה? כבר הייתי שם, עברתי את זה. עכשיו אני עובדת על "המדריך השלם לחינוך ילדים" (כולל הפרקים: "אבל לכולם מרשים!", ו"אני אמור באמת ללכת לישון רק בעשר!").

כמו רוב האמהות שאני מכירה, ימי עוברים עלי בהתרוצצות מהבאת הילדים למוסדות החינוך אל העבודה והביתה לכביסה, ארוחת ערב, אמבטיות, מיטות ועוד עבודה. ברוב שמונת החודשים האחרונים, היו יכולות לעבור עלי שעות ארוכות בלי לזכור בכלל שאני בהיריון. איכשהו העבודה של הכאן ועכשיו תמיד בולטת יותר מהפעילות השקטה והקטנה שמתרחשת בפנים.

אני עושה בכלל משהו?

אבל, בעקבות הערה סתמית של חברה, גיליתי שעצם הדממה היא מה שמקסים בהיריון. בחודשים האחרונים השתתפתי בשני כנסים מקצועיים, כל אחד במקצוע אחר בו אני עוסקת במשרה חלקית, ושניהם השאירו אותי בתחושה שאני לא מספיק מוצלחת. הרבה מהנשים שהגיעו לשם נראו הרבה יותר משכילות, הרבה יותר שאפתניות, הרבה יותר מצליחות ממני. האם אני לוקחת על עצמי יותר מדי בבת אחת? שאלתי את עצמי. יתכן.

אבל תודה לא-ל אני מאוד שמחה בחיים שלי כמו שהם. באמת לא נראה לי שהייתי רוצה לוותר על משהו בחיי (בסדר, לא לגמרי מדויק. כל מי שמעוניין בעבודות הבית שלי מוזמן בשמחה). ובכל זאת, לא הצלחתי להתנער מההרגשה שהנשים האלה כל כך פרודוקטיביות בחייהן, ואני... בכלל עושה משהו?

"לא פרודוקטיבית?!" קראה חברה שלי כשסיפרתי לה את ההרגשות שלי. "על מה את מדברת? את בהיריון! גם אם היית שוכבת כל היום על הספה, את עדיין היית פרודוקטיבית!"

ואז קלטתי. כמה פעמים אני מתרוצצת ממשימה למשימה, רק משום שעצם ההתרוצצות גורמת לי להרגיש שאני יעילה? תסתכלו עלי! אני כל כך עסוקה שאין לי זמן לשבת ולנוח! בחברה שלנו, נראה לפעמים כאילו המרוץ הזה הוא הסימן האולטימטיבי לפרודוקטיביות. אני כל כך עסוק שטלפון נייד אחד לא מספיק לי; אני צריך שניים! אני כל כך עסוק שאני לא יכול לשבת ולדבר איתך כרגע; אנשים עסוקים כמוני צריכים גם לענות למסרונים שהם מקבלים ולבדוק את האימייל שלהם לעתים תכופות! האם זאת המשמעות של להיות פרודוקטיביים?

צירי לידה

ככל שאני מתקרבת לסופו של ההיריון, אני נאלצת להאט. אתמול, כשהלכתי הביתה, אדם מבוגר עם מקל הליכה עצר לשאול אותי מה הדרך למקום מסוים, ומיד המשיך בדרכו והשאיר אותי מאחור. פסססס... כל האוויר יצא מהאגו המנופח שלי.

לא, אני יודעת שאני לא יכולה להעמיד פנים שאני מאוד עסוקה עקב ההתרוצצויות הרבות שלי. ובכל זאת, האם אני פרודוקטיבית? בלי ספק. בתור אישה הרה אני יוצרת מעצם מהותי. אפילו בשכיבה פסיבית, נשימה, קיום... אני עוזרת לכלכל חיים חדשים בתוכי. איזה ביטוי עוצמתי של יכולת המימוש המוטבעת באדם. למעשה, ביצירתיות שלי אני מחקה את א-לוהים עצמו.

באחת הקינות היותר מוכרות על חורבן בית המקדש, מושוות ערי ציון הזועקות על חורבנן ליולדת בציריה. הדימוי הזה תמיד הפליא אותי. כמו יולדת? מה הקשר בין בכי על חורבן המקדש, לבכי של אישה שלמרות הסבל הרב שלה כרגע, עוברת למעשה תהליך שהוא ההיפך הגמור מחורבן?

כבר בחורבן המקדש, נזרעו זרעי לידתו העתידית

אבל יש קשר, וזהו סודו הגדול של העולם. אנחנו יכולים לרחוש ולגעוש כרצוננו על פני השטח; אנחנו יכולים לדבר במקביל עם ארבעה אנשים, לענות לשלושה מיילים, לבדוק את מצב הבורסה, לקנות אונליין ולחמם צהריים במיקרו בבת אחת, ולצעוק לכל העולם "תסתכלו עליי! אני כל כך עסוק!" ובינתיים, הדבר הגדול ביותר, המשמעותי ביותר, הדבר הכי ניסי ושאנחנו הכי מצפים לו, מתהווה במקום נסתר מהעין. תינוק מתעצב ומבשיל לחיים; העולם מתעצב, מתקדם ומבשיל לגאולה הקרבה.

כבר בחורבן המקדש, נזרעו זרעי לידתו העתידית. בְּכי! אנחנו אומרים לארץ ישראל, בְּכו! אנחנו אומרים לעצמנו - לא בכי על מה שהיה, אלא על מה שיהיה. לא בגלל החורבן על פני השטח, אלא על הפרודוקטיביות שמתחתיו. לבכות כך שלכשיבשיל הזמן, בבכי עצום ובדחיפה עצומה, עולם חדש ייוולד.