בואו נדבר רגע על מכבש הלחצים מספר 1 של ההורים: 'המה יגידו' המפורסם. הרצון שחלילה הילד שלנו לא יהיה שונה, לבד, יוצא דופן. בלי ציניות, לכאורה מדובר בצורך מתבקש ומובן:

ילד שונה ויוצא דופן יתקשה יותר מבחינה חברתית ועלול למצוא את עצמו לבד. התנהגויות של ילדים אחרים מהכיתה עלולות לצלק אותם ולפגוע בהם. מי צריך את זה? ילד שחווה טראומה חברתית עלול ויכול לעבור תהליך ממושך של שיקום וריפוי מהצלקת שלו שמלווה בטיפולים פסיכולוגים יקרים ובמשאבים רבים. אף הורה לא רוצה שהילד שלו יעמוד בהתמודדויות כאלו.

הבעיה היא, כשהגישה הזו נלקחת צעד אחד קדימה ונהיית כלפיד הבוער של תפיסת העולם החינוכית של ההורים. במקום לעשות את מה שנכון ערכית, נעגל פה ונעצום עין שם ורק שלא נמצא את עצמנו לבד מול חרם חברתי...

לפני שבוע קיבלתי את המכתב הבא ממחנכת בשם תהילה:

"שלום אבינועם, אני מחנכת בכיתה ט באולפנא גדולה במרכז ואני רוצה לכתוב לך על ההורים שמשתגעים ונשאבים אחרי הרצונות של הילדות שלהם בדברים שקשורים לביגוד: יש לי בכיתה טרנד שכל הבנות, אבל ממש כלן, מגיעות עם נעלי 'בלנדסטון' שנקנו מחנות מיוחדת בעלות של ארבע מאות שקל ומעלה. אני יודעת שאפשר להשיג בהרבה פחות דרך האינטרנט אבל בכיתה שלי כולן הולכות לחנות הזו. דיברתי עם ההורים של כמה מהן והם אמרו לי במפורש: "תקשיבי, אין לנו איך לקנות את הנעליים האלו לילדה שלנו אבל אין לנו ברירה. אנחנו לא רוצים שהיא תהיה היחידה בלי נעלי בלנדסטון. מבחינתנו אלו מחירים משוגעים לקנות לנעליים. אולי תוכלי לדבר עם ההורים האחרים שיגלו הבנה וסולידריות חברתית ולא ישתגעו אחרי הנעליים האלו". אני מרגישה חסרת אונים כי אין לי כמחנכת את היכולת ל'חנך' הורים אחרים שיחשבו פעמיים לפני שהם קונים לילדות שלהם נעליים במחיר שלא כל ההורים בכיתה מסוגלים לעמוד בו". 

                                                                     *

בואו נעזוב לרגע את ההורים הראשונים של הילד/ הילדה שמכתיבים את הטרנד הזה וקונים של הנעליים הללו. בואו נתמקד בהורים הנגררים שנאלצים בעל כרחם ליישר קו:

למה שההורים הללו לא יסבירו לילדות שלהם שהם לא מסוגלים לעמוד בסכומים האלו? כן, גם אם זה אומר להיות יוצאי דופן ושונים בלי הנעליים המיוחלות?

האם יש גם דרך אחרת? האם יש הורים שיכולים לגרום לילדים שלהם לפתח עמוד שידרה חזק במיוחד ולהטמיע בהם את הערך שלפעמים דווקא צריך להיות שונה ויוצא דופן וללכת כנגד כולם?

ביום שני, חבר שלי, מחנך כיתה ד' בבית ספר יסודי וגדול במרכז הארץ סיפר לי שהתלמידים שלו שחקו דג מלוח: זה היה נראה לו נחמד וקסום והוא התיישב על הספסל בשביל לצפות בהם. אלא שאז הוא שם לב למשהו חריג: שלושה תלמידים עם שקית מלאה במים רצו לעבר התלמידים שהפסידו, פוצצו להם את השקית של המים על הראש והתלמידים שהפסידו העמידו פני מתים.

 הוא שאל תלמיד שלו מה העניין עם שקית המים ו'ההריגה' של המפסידים?

התלמיד ענה לו: "מה המורה לא ראית את הקטע של משחק ה'דג מלוח' מהסדרה 'משחק הדינון?"

 חבר שלי נכנס ל'נטפליקס' וצפה בפרק הראשון של 'משחק הדיונון', והרגיש כאילו שהוא חטף אגרוף חזק בבטן: שפריצים של דם בהילוך איטי ומראות של אלימות קשה שגם אם יש לכם לב מפלדת אל חלד תרגישו שבא לכם להקיא

 "אתה קולט שהתלמידים שלי צופים בזוועה החינוכית הזו?" הוא שאל אותי. "איפה ההורים שלהם? איפה המבוגר האחראי? האם 'נטפליקס' תוכל להזריק ללבבות של הילדים האלו כל דבר שהיא רוצה וכולם פשוט יסניפו את זה? האם ההורים שלהם באמת לא מודעים לנזק המצטבר שהסדרה הזו גורמת לילדים האלו?"                                                                            *

ברור שהורים יודעים שזה נורא ואיום, אבל איפה ההורה שייקח עמדה ויתעקש שהילד שלו יהיה המוזר היחיד שלא צופה בה?

 דיברתי השבוע עם הורה שאמר לי שהילד שלו (בכיתה ה') לא רואה 'משחק הדיונון' . הוא ואשתו החליטו שזו תוכנית לא ראויה והם לא מרשים לו. חד וחלק.

"איך אתה מצליח לעמוד מול הלחץ החברתי?", שאלתי אותו.

"כל החברים שלי בתיכון עשו רישיון נהיגה בגיל 18", אמר האבא, "ורק אני בשביל לא להדאיג את אמא שלי עשיתי בגיל 21. כולם נהגו. וכולם נהנו. ורק אני הלכתי כנגד הזרם כי היה חשוב לי הבריאות והרגשות של אמא שלי. בהתחלה זה היה לי קשה, אח"כ השלמתי עם ההחלטה שלי ובסוף הייתי כל כך גאה בה. הנה, בניגוד לכולם שכמו דגי רקק שוחים עם הזרם, אני כריש לבן ומסוגל לשחות גם נגדו".

אמר לי אותו הורה: "הראיתי לילד שלי איך נראות ריאות של מעשן ואיך נראות ריאות של אדם בריא ומה בעצם ההבדל ביניהם?

הילד שלי ראה ונגעל. הוא לא האמין איזה נזק עושות הסיגריות. ואז אמרתי לו שכמו שהסיגריות הורסות ודופקות את הריאות ככה הסדרה הזו 'משחק הדיונון' הורסת את המוח. בשני המקרים, גם אצל סיגריות וגם בסדרה הנזק נעשה בחשאי, אבל הוא נעשה ובסוף זה משפיע על הנפש.

 

"על כל דבר בחיים ניתן להסתכל או בתור מורכבות שתתסכל אותנו, או בתור אתגר שיצמיח אותנו. הסדרה הזו הרימה לי להנחתה את האפשרות להעצים את הילד שלי ולהזכיר לו שיש לו עמוד שידרה חזק ושהוא יוכל לעמוד נגד כל החברים שלו בבית הספר ולא לראות את 'משחקי הדיונון'. "

*

היה לי לפני כמה שנים בכיתה הורה שהיה מבוסס מאוד כלכלית. היה לו מפעל והוא 'ישב' טוב מאוד. באחד מהחודשים יצא לאוויר אייפון חדש שהילד שלו מאוד רצה. הוא סיפר לי שלמרות שהיה יכול לקנות לילד שלו אם רק היה רוצה ארבעה אייפונים, הוא אמר לו שהוא יצטרך להסתפק בדגם הפשוט בשביל לא להוציא את העיניים לחברים שלו שגם היו רוצים אבל אין להם.

אחרי כמה זמן רוב הכיתה השיגה את האייפון הזה ופתאום הבן שלו היה במיעוט. חשבתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יקנה את האייפון אבל מסתבר שעדיין אבא שלו העדיף להשאיר אותו עם מכשיר פשוט. כשציינתי זאת בפניו באספת הורים אמר לי: "הבן שלי לא צריך לקבל אייפון רק בגלל שלרוב הכיתה יש. יש גם עניין להיות יוצא דופן. רק ככה עומדים על העקרונות שלנו. עובדה שכול החברים שלו אוכלים בשר והוא צמחוני". בסופו של דבר התלמיד הזה שלי, הצליח להחזיק מעמד וסיים את השנה בלי אייפון.

לא נראה עליו שהוא מסכן או סובל ממשהו באופן מיוחד.

ביום רביעי האחרון פגשתי אותו בטרמפיאדה של 'חיזמה'. החלפנו רשמים ואז אמר לי כבדרך אגב שאח שלו קיבל זימון ליחידה מובחרת שקשה מאוד להתקבל עליה. ואני רק חשבתי על הערכים המיוחדים ויוצאי הדופן שאחיו כנראה ספג בבית. 

ככה מגדלים עמוד שידרה. ככה מגדלים אריות שלא נבהלים גם לחיות לבד.