מאמני ספורט מדברים על ההשפעות ההרסניות של מגפת הקורונה על בני הנוער האמריקאי, תוך שימוש במילים כגון "טרגדיה" ו"משבר היסטורי". ילדים כל כך מתרגלים לבלות מול המסך שהאפשרות לשהות בחוץ בטבע הפכה להיות לא אטרקטיבית. ילדים, משפחה וחברים שנהגו להיפגש ביחד ולשחק בכדור, לעודד זה את זה ואת הקבוצות שלהם, נותקו זה מזה. "מה שאנחנו מדברים עליו הוא אובדן הקהילה. ההשלכות עלולות להיות מורגשות לדורות הבאים. בדיוק כמו אחרי השפל הגדול".

אני מצטמררת למחשבה על ההתמודדות שהילדים נאלצים לעבור במהלך כל העליות והירידות של 'החיים בצל הקורונה'. בתי הספר נפתחים ונסגרים. בתי הכנסת סגורים. הניסיון להחזיק מעמד בזום או בשיחות וידאו בזמן שכולם מנסים לפענח את עניין הלמידה המקוונת. אובדן הקשר האישי, קשר העין הבלתי אמצעי עם מורה, חבר/ה או סבא וסבתא. ההורים דואגים ולחוצים בגלל אי הוודאות הכלכלית.

מה באפשרותנו לעשות כדי לסייע לילדינו ולעזור לעצמנו?

הבה נתייחס לקווים המנחים הבאים כאמצעי שיסייע לנו לשמור על יציבות בזמנים של חוסר ודאות.

נכון, אין לנו שליטה על חלק גדול ממה שמתרחש בחיינו. אולם אם נשלוט בתגובות שלנו ונפעל מתוך חוזק, נוכל להעצים הן את עצמנו והן את ילדינו בתקופה מטלטלת זו.

גישה חיובית

כשאנו מתעוררים בבוקר והלחץ מתחיל, הגישה שלנו יכולה להיות משמעותית. הילדים שלנו קולטים את המילים שלנו ואת שפת הגוף שלנו. אם כל מה שהם שומעים מאיתנו זה "זה טירוף", "אני לא עומדת בזה יותר", "העולם מתפרק", אז איך נוכל לצפות מהם להיות חיוביים?

להיות הורים פירושו לא לאפשר לעצמנו להתפרק. אנו ממשיכים ללכת, גם אם אנחנו מועדים ונופלים.

כל פיסת חוכמה שלמדנו מהיהדות, כל השיעורים והמאמרים שקראנו על חוסן מנטלי, הם הכנה לקראת מה שקורה עכשיו. זה הרגע שלנו להוביל, להנחות ולעורר השראה. ייתכן שזהו המבחן הגדול ביותר בדור שלנו. לא נוכל להרשות לעצמנו להיכשל בו ולאכזב את הדורות הבאים.

להיות הורים פירושו לא לאפשר לעצמנו להתפרק. אנו ממשיכים ללכת, גם אם אנו מועדים ונופלים. אנחנו מרימים את עצמנו, כיוון שזה מה שהורים עושים. ואם אנו מגיעים ממשפחות לא מתפקדות שבהן ההורים אכזבו אותנו, אין פירוש הדבר שאנו חלשים. אלוהים אמר לאברהם ושרה, "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ". יש לנו את הכוח לכתוב את הסיפור שלנו בעצמנו. נשאיר מאחורינו את חוסר התפקוד והקלקולים. נחיה חיי אומץ ונחישות. נהפוך לכוח שמביא ברכה לעולם.

ואם מישהו חושב לעצמו, "פשוט אין לי כוח. אני עייף", זכרו פיסת חוכמה יהודית יפהפייה זו: בעברית, מבחן היא "נסיון". בתוך המילה "נסיון" מסתתרת המילה "נס" – שפירושה דגל וגם פלא. כשאנו מתמודדים עם אתגר של פעם בחיים ומרגישים שבקושי אנו מחזיקים מעמד, אבל ממשיכים למרות הכל כיוון שהחיים שלנו תלויים בכך וגם חיי ילדינו תלויים בכך, אז יצרנו לעצמנו דגל מרהיב. דגל זה מסמל את כוח החיים, הוא הוא הנס שלנו לתמיד. אף אחד לא יוכל להכחיש זאת או לקחת זאת מאתנו.

וכאן נכנסת לתמונה הגישה שלנו. מדי יום, נתבונן בפנינו במראה. מה אנו רואים? זה מה שהילדים שלנו רואים. שמעו את עצמכם מדברים. הקשיבו לטון. שימו לב לשפת הגוף שלכם. היפטרו מכל התלונות, השיחות מלאות הפחד, המילים מלאות הבהלה. אל תבדקו את החדשות לאורך כל שעות היום. הקפידו לעשות פעילות גופנית. החליפו מילים שליליות כגון "אני לא יכול לעשות את זה" בחיוביות: "אולי זה קשה ברגע זה, אבל אנחנו נוכל לעבור את זה". הנוכחות הפיזית והרגשית שלכם מעצבת את הבית שלכם. הגישה שלכם מדבקת, אולי אפילו יותר מהקורונה עצמה.

אמונה

האמונה היהודית שמרה עלינו בחיים בשעה שנדדנו כעם בארבע קצוות תבל. רדפו אותנו בכל הצורות האפשריות, דחסו אותנו לתוך קרונות בקר, דחפו אותנו למשרפות, אמרו לנו שישליכו אותנו לים – ולמרות הכל, אנו עדיין כאן. אנו חיים בנס. במשך אלפי שנים חיכתה העיר ירושלים לשובנו. הכותל המערבי שטוף בדמעותינו, עדיין עומד על תלו, קורא לבני עמנו לשוב הביתה.

נעבור גם את 'מצרים' המודרנית הזו, בדיוק כפי שעברו אבות אבותינו ואמות-אמותינו. אולם עלינו לדבוק באמונתנו בדיוק כמוהם. בטחון ואמונה באלוהים פירושם שלא משנה מה, אנו מאמינים שיש עלינו השגחה, שאלוהינו שבשמיים אוהב אותנו ודואג לנו. אולי אנחנו לא תמיד מבינים את כל מה שקורה, אבל אין פירוש הדבר שהתוכנית האלוהית לא קיימת.

בכל פעם שאנו מדליקים נרות שבת, עורכים קידוש, מברכים, מתפללים שמע ישראל, אנו מצהירים על האמונה שלנו באלוהים. כשאנו מראים לילדים שאנחנו מאמינים ומעבירים מסר של אמונה, בעיקר בימים מאתגרים – זהו העושר הרוחני המדהים ביותר שאפשר להעניק למישהו. זוהי המורשת של חיינו. האמונה מחזיקה אותנו, מחייה אותנו ומעניקה לנו את החמצן הדרוש לנו כדי לעבור ימים קשים אלה. חזקו ואמצו.

תקשורת

ילדינו צריכים להרגיש בטוחים ומוגנים. הם חווים מגוון רחב של רגשות ולפעמים הם אף לא יודעים מה הם מרגישים. האם זה פחד? עצב? כעס? דאגה? תסכול?

ילדינו צריכים להרגיש שמקשיבים להם. כשהם לא מסוגלים לבטא את עצמם, אל תשתיקו אותם. תנו להם לדבר איתכם, גם אם אתם לחוצים או חסרי סבלנות. היו נדיבים. צרו זמן משפחתי מקודש, כגון ארוחת ערב. זמן ללא טלפונים, ללא מיילים, ללא בדיקת מדיה חברתית. רק אתם והילדים שלכם.

לפעמים כל מה שילד צריך הוא מילה טובה, חיוך, חיבוק. עכשיו זה הזמן.

ככל שנכניס לחיינו יותר גישה חיובית, אמונה ותקשורת, בתינו יתמלאו ברכה, בריאות טובה ושמחה.