בשבוע שעבר הייתה לי פגישה עם אחד מבני האדם האהובים עלי ביותר, בני הכמעט-בן-תשע. בילינו יחד אחר-צהריים באחד ממרכזי הקניות בירושלים. לאחרונה, היחסים שלי עם בני הבכור הם לא מה שהייתי רוצה שיהיו. מאבקי כוחות, ויכוחים וחוסר ציות הם דברים נורמליים כשהם מגיעים מדי פעם. אבל כשזאת הופכת להיות ההתנהלות הרגילה שלנו, זה מדאיג. הבנתי שהגעתי למינוס בחשבון האהבה שלי כלפיו והחלטתי שהגיע הזמן להשקעה רצינית.

פגשתי אותו אחרי הלימודים ועלינו על אוטובוס העירה. באוטובוס הוא התפעל מנקודות הביקורת החדשות שבונים על גבולות הקו הירוק, ושאל אותי אינספור שאלות: איך מחבלים נכנסים לישראל, איך הם מכינים את הפצצות שלהם, ועוד המון שאלות על נושאים עקובים מדם. עניתי לו בקצרה ככל יכולתי, וניסיתי לשנות את הנושא. שוחחנו על ההתמודדויות שלו בבית הספר ועל האוסף החדש של החבר שלו. הוא נדחף מול המראה של הדלת האחורית ועשה לעצמו פרצופים מצחיקים – ואני לא אמרתי כלום.

כשהגענו לירושלים, עשינו יחד כמה סידורים. בכל מקום שאליו הלכנו השתדלתי לקנות משהו נחמד בשבילו. בחנות הבגדים בחרנו עבורו שתי חולצות. בחנות הספרים הוא השתמש בכסף שקיבל במתנה כדי לקנות שתי ביוגרפיות של חכמי ישראל. יש לו 13 ספרים כאלה בבית, עד כה הוא לא קרא אף אחד מהם, אבל לא אמרתי כלום. בחנות הפיצוחים קניתי לו שקית פופקורן, ובחנות הצעצועים קניתי לו צעצוע קטן.

"אתה עייף?" שאלתי. "לא, אני שמח", הוא ענה.

לבסוף, עם שקיות מלאות וקיבות ריקות, פנינו לאחת המסעדות הבשריות השמנוניות הזרועות באזור זה כמו נמשים. בעיניים פעורות לרווחה, מזדקף על קצות אצבעותיו, הזמין בני (מן האוכל המוצג על הדלפק) שניצל ענק, חתיכת קוגל אטריות ומנת ספגטי עם רוטב. אני חישבתי בלב את תכולת הפחמימות והשומנים בארוחה הזאת - וגם כשלקח את השניצל המרוח בקטשופ ואכל אותו בידיים – לא אמרתי כלום... ישבנו זה מול זו ופטפטנו תוך כדי אכילה. היה מאוד נחמד לשוחח איתו!

בערב, בנסיעה הביתה באוטובוס, ישבנו בשקט ידידותי מנומנם.

"אתה עייף?" שאלתי.

"לא, אני שמח", הוא ענה. ולמרות רגליי הכואבות וראשי הכבד, הייתי מאושרת שמצאתי זמן רק לשנינו.

למחרת, כשהוא הופיע בפתח הבית אחרי הלימודים, קיבלתי אותו בהתלהבות. הוא 'נִפנף' את קבלת הפנים שלי ודרש אוכל, בטענה שהוא גווע מרעב. הצעתי לו כמה אפשרויות. אף אחת מהן לא מצאה חן בעיניו. בדיוק אז אחותו עצבנה אותו והוא הגיב בצורה מוגזמת. ופתאום, חזרנו שוב למקום הגרוע שחלמתי לעזוב. הרמתי את קולי, וגם הוא. מאבק הכוחות נכנס לפעולה. ניסיתי לסגת צעד לאחור, להציל את מה שהצלחנו להשיג יום קודם, אבל זה החליק לי בין האצבעות כמו מים על חוף הים.

בסוף הערב, הרגשתי כמו בלון שרוקנו לו את האוויר. היה לנו יום די גרוע, לבן שלי ולי. זוהרו של הלילה הקודם התחלף באש מכלה. האם הכל היה לשווא? האם הזמנים הטובים אבדו לנצח?

 

***

 

למחרת היה יום ששי, קצר ולחוץ, עם ארבעה אורחים לשבת ומשבר קטן בעבודה שעמו הייתי צריכה להתמודד. לא היה לי רגע מיותר. אז ממש לא מצא חן בעיניי כשגיליתי שמשקפיה של בת השבע שלי לא נמצאים על האף שלה – וגם לא בנרתיק. הם לא היו על השידה או ליד היצירה שלה בחדר האוכל או תקועים בפינת מיטתה. הרגשתי שהפאניקה מתעוררת בי. המשקפיים האלה הם בני ששה חודשים בלבד. הם עלו לנו 400 שקל. איפה הם יכולים להיות?

בעלי נשאר רגוע. "זוכרת שנפלו העדשות ורצנו להחליף אותן, ואז פתאום הן נמצאו אחרי שלושה ימים?" בטח שזכרתי. "הם לא הלכו לשום מקום. תירגעי – נמצא אותם." אבל כמה שחיפשנו, ככה נראה הגיוני יותר שהם הצמיחו זוג רגליים וברחו. הזזנו רהיטים, הפכנו מגרות, סרקנו ערימות של ניירות – ונותרנו בידיים ריקות. התכוננתי נפשית לביקור אצל האופטיקאי ביום ראשון וניסיתי לדחוס את ההוצאה הבלתי רצויה הזאת לתוך התקציב החודשי.

האם ערב הזהב שלי עם בני נגוז באמת או שהוא רק מסתתר באופן זמני?

בניסיון נואש אחרון, אסף בעלי את הילדים ונופף להם בשקית ממתקים. "מי שיעזור לחפש את המשקפיים יקבל חמצוץ צבעוני"' הוא הודיע. "ומי שימצא אותם, יקבל את זה..." הוא הניף סוכריה על מקל עם אבקת תססן מול עיניהם. עם מניע מפתה זה, הם התפרסו על הבית והתחילו לחפש שוב בכל מקום שבו כבר חיפשנו, ובעוד כמה. המשקפיים לא נמצאו.

עשר דקות לפני הדלקת נרות, הייתה לבעלי הארה פתאומית. הוא ביקש מהילדה לבדוק בילקוט. ושם, שוכנים לבטח בין מחברות וקלמר, נחו משקפיה כחולי המסגרת. הם מעולם לא נראו יפים כל כך.

 

***

 כמה שעות אחר כך, חשבתי על החכמה שבגישתו של בעלי. המשקפיים לא אבדו לנצח; הם רק הסתתרו באופן זמני. יכולתי לחסוך לעצמי מנות מיותרות של מתח, אילו רק הייתי מניחה למצב להתפתח מאליו – לעשות מה שאני יכולה כדי למצוא אותם, בלי לדאוג ולהתרגש ממחשבות על האפשרות הכי גרועה שיכולה להיות.

ואז הרהרתי במה שנראה היה שאיבדתי באותו שבוע. האם יום הזהב שהיה לי עם בני נגוז באמת, או שהוא רק מסתתר באופן זמני? האם לא יהיה חכם יותר להניח לקשר שלנו לזרום – לעשות מה שאפשר כדי לשקם אותו מבלי לשקוע בתחזית הקודרת ביותר שיכולה להיות? מי יודע – אולי אמצא את תוצאות ההתקשרות החיובית שלנו במקומות ובזמנים הכי לא-צפויים, אם רק אניח להם להתגלות.