קראתי לאחרונה כתבה בשם "איך לא לדבר עם הילדים שלך". בכתבה מתואר מחקר של החוקרת קרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד, שבילתה את 10 השנים האחרונות בחקירת ההשפעה של מסרים חינוכיים שונים על ילדים. דווק ועמיתתה, ליסה בלקוול, בדקו את ההשפעה של התערבויות חינוכיות שונות על 70 תלמידים, בעלי הישגים נמוכים. כל קבוצה קיבלה קורס בן 8 פגישות בנושא הרגלי למידה. קבוצה אחת קיבלה גם פגישה נוספת בת 50 דקות, שעסקה בכך שאינטליגנציה אינה מולדת, שהמוח הוא שריר – וככל שמשתמשים בו יותר, כך הוא מתחזק.

למורים בבית הספר לא נאמר אילו תלמידים השתייכו לאיזו קבוצה, אך הם לא התקשו לגלות מי היו התלמידים שלמדו שאינטליגנציה ניתנת לשיפור. ציוניהם והרגלי הלמידה שלהם השתפרו במידה משמעותית. בתוך סמסטר אחד, סייעו דווק ובלקוול להפוך על פיה מגמה ארוכת-שנים של ציונים גרועים במתמטיקה.

חלק גדול מעבודתה של דווק בודק את ההשפעה של סוגים שונים של חיזוקים. בניגוד לאמונה הרווחת, היא גילתה שמתן שבח לילדים על היותם חכמים, עלול להיות בעל השפעה שלילית על הישגים בלימודים. לעומת זאת, אם משבחים אותם על המאמץ שהשקיעו, יש לכך השפעה חיובית.

ילדים שזוכים מגיל צעיר למחמאות על האינטליגנציה המולדת שלהם, מתמקדים תכופות בהגנה על הדימוי שלהם כ"חכמים"

ילדים שזוכים מגיל צעיר למחמאות על האינטליגנציה המולדת שלהם, מתמקדים תכופות בהגנה על הדימוי שלהם כ"חכמים". במחקר, נטו ילדים אלה לוותר בקלות כשהועמד בפניהם אתגר אינטלקטואלי, או כשהם לא קלטו את הדברים מיד. הם החלו גם להפחית מערכם של מאמצים ולהתייחס לעבודה קשה כאל משהו שסותר את הדימוי שלהם כ"ילדים חכמים". בסופו של דבר, שבחים רבים ביחס לאינטליגנציה המולדת, עלולים לגרום להערכה נמוכה מדי של היכולות: מכיוון שהם מפחיתים מחשיבות המאמץ, הם עלולים להגיע למסקנה שכישלונם להבין כל דבר באופן מיידי מוכיח שהשבחים הקודמים שקיבלו לא היו מוצדקים.

באחד הניסויים היפים שערכו, נתנו דווק וצוותה לשתי קבוצות תלמידים לפתור בעיה. לאחר שסיימו לפתור את הבעיה, קיבלו ילדים בקבוצה אחת את החיזוק הבא: "אתה כנראה מאוד חכם". לילדים בקבוצה השנייה נאמר, "עבדת מאוד קשה". משפט זה היה ההבדל היחיד בין שתי הקבוצות.

לאחר מכן הוצעה לילדים בשתי הקבוצות בחירה: הם יכלו לנסות לפתור בעיה קשה יותר מהראשונה, שנאמר להם שממנה יוכלו ללמוד הרבה, או לפתור בעיה נוספת באותה רמת קושי. חלק גדול מאותם ילדים שקיבלו שבחים על חוכמתם בחרו בבעיה הקלה יותר. למעלה מ- 90% מהילדים שזכו לשבחים על מאמציהם בחרו בבעיה הקשה יותר.

במשימה שלאחר מכן, קיבלו שתי הקבוצות בעיה שהייתה ברמה גבוהה בהרבה מיכולתם. אותם ילדים שזכו לחיזוק על מאמציהם המשיכו לנסות ולהתאמץ ואפילו הביעו באופן ספונטני את הנאתם מהניסיון לפתור את הבעיה! הילדים שזכו לחיזוק על חוכמתם, לעומת זאת, החלו להזיע עם סימני הקושי הראשונים ונראו אומללים.

בסופו של דבר, קיבלו שתי הקבוצות בעיה שלישית שהייתה קלה כמו הבעיה הראשונה. ביצועיהם של הילדים שזכו לחיזוק על מאמציהם השתפרו ב-30% לעומת הבעיה הראשונה, בשעה שביצועיהם של הילדים שזכו לחיזוק על חכמתם ירדו ב-20%.

בסדרת ניסויים נוספת, בחן צוותה של פרופ' דווק תלמידים בשתי בעיות. בין המבחן הראשון והשני הוצעה להם בחירה: הם יכלו ללמוד שיטה חדשה לפתרון בעיות, או לבדוק מה הציון שלהם בהשוואה לאחרים. הילדים שזכו לשבחים על חוכמתם בחרו לבדוק מה הציון שלהם, בשעה שאלו שזכו לשבחים על מאמציהם בחרו ללמוד אסטרטגיה חדשה.

ילדים שזכו לשבחים על יכולתם הטבעית העדיפו לשמור על התדמית שלהם במקום ללמוד בפועל

בקיצור, אותם ילדים שזכו לשבחים על יכולתם הטבעית העדיפו לשמור על התדמית שלהם במקום ללמוד בפועל. במבחן אחר התבקשו ילדים למלא את התעודה שלהם בעצמם, כאשר נאמר להם שהיא תישלח לתלמיד לא מוכר בבית ספר אחר. למרות שנאמר להם שהם לעולם לא יפגשו את הנמען האנונימי, 40% מהילדים שזכו לשבחים על חוכמתם "ניפחו" את ציוניהם האמיתיים, בהשוואה לאחוזים בודדים בלבד מאותם הילדים שזכו לשבחים על מאמציהם.

אם לקחים אלה חלים על חיי היומיום, וודאי שהם חלים על לימוד תורה. לפני שנים רבות דיברתי עם חוזר בתשובה "טרי" יחסית. הוא תמיד היה אחד הילדים ה"חכמים" בכיתה, והוא סיפר שהפעם הראשונה שבה מצא את עצמו לומד משהו רק מתוך עניין בנושא עצמו, בלי הצורך התמידי להשוות את עצמו לאחרים בכיתה, היה כשהחל ללמוד תלמוד.

הוא סיפר איך אמר לו החברותא הראשון שלו ללימוד גמרא, בתחילת לימודיהם המשותפים, "אין לי ראש טוב כמו שלך". אך תוך ששה שבועות, התקדם חברו ללימוד ועבר לרמה גבוהה יותר, בשעה שהוא נשאר מאחור.

כשהוא ביטא את הפתעתו לנוכח התפתחות זו, נתן לו מכר אחד את הנזיפה החמורה ביותר שקיבל אי פעם. "ההבדל ביניכם הוא", כך אמר, "שהוא רוצה להבין, ואתה כל הזמן בודק אם אתה הראשון בכיתה."

אז הוא הבין, שהתורה מגלה את סודותיה רק לאלה שמוכנים 'לשבור את הראש' בניסיון להבין את האמת הטמונה בה. כדברי חז"ל: "היזהרו בבני עניים, שמהן תצא תורה" (נדרים פ"א). רק ה"עניים" – אלה שלא סומכים על כישרונותיהם המולדים – יצליחו. החריצות – ולא האינטליגנציה המולדת – היא זו שחשובה.

*מאמר זה הופיע במקור במגזין משפחה