כשחיים נולד הייתי מאושרת. ילד ראשון, איך לא?
אז נכון שחלמתי על בת, קטנטונת, יפהפייה, בלונדינית אם אפשר, כמו שהייתי אני כתינוקת… ונכון שחיים הוא בן, גדול, אדום וכהה-פלומה… אבל הוא ילד בריא, בן בכור, וזה עבר בשלום! אושר שאי אפשר להכיל.
טוב, זאת אומרת… אולי אם ההחלמה מהלידה לא היתה כל כך כואבת הייתי מאושרת באמת. ואם לא הייתי חלשה כל כך ועייפה עד דמעות. ואם לא היו לי כל כך הרבה בעיות עם ההנקה! אז הייתי ברקיע השביעי, בטוח.
אבל אחרי שתי יועצות הנקה מקצועיות (ושלוש פגישות עם כל אחת) ותריסר יועצות חובבניות (לא כולל החמות), ואחרי שההנקה נכנסה איכשהו למסלולה (המקרטע), ואחרי שכאבי הלידה נשכחו להם אט אט, ראיתי שאני עדיין לא… לא מספיק מתלהבת ממעמדי החדש.
כולם אמרו שזה נורמלי. שהקשר בין אמא לתינוק הוא לא אהבה ממבט ראשון. אבל זה לא היה נכון! אני אהבתי את חיים, בטח שאהבתי אותו. בשנייה הראשונה שראיתי אותו, צורח במחאה אל כל העולם, נכמר לבי כל כך (זה ביטוי מליצי נורא אבל מה אפשר לעשות שבדיוק ככה הרגשתי, שהלב שלי נכמר?)! באימהיות נרגשת הושטתי יד לגעת בו ואמרתי "זה בסדר, זה בסדר…" ומרוב ספונטניות אמרתי את זה באנגלית (שפת האם שלי) למרות שהחלטתי מזמן שאני מדברת בעברית עם התינוק.
בטח שאהבתי אותו - פצפון שכזה. רק שהכל היה קשה כל כך!
רציתי לישון וחיים רצה לאכול. רציתי לאכול וחיים רצה שאחזיק אותו. רציתי לנוח וחיים דרש תשומת לב. רציתי לפטפט בחדר וחיים רצה לישון. אז החלטתי לשכב לישון ואז חיים רצה לאכול!
זה אמור להרגיש כמו זכייה בלוטו לפחות, לא?
כשחזרנו הביתה, אחרי תקופת החלמה אצל הוריי, הסתובבתי בבית מחדר לחדר, נזכרת ב'אני' של פעם, אני שלא הייתי אמא. והתגעגעתי כל כך! התגעגעתי לחיים בלי תינוק, שבהם יכולתי לדאוג לעצמי כל הזמן, לישון ולקרוא ולפטפט בטלפון - או לחילופין, להתפלל בנחת מהתחלה ועד הסוף… ובשבועות שאחר כך המשכתי להתגעגע: לתקופה שבה יכולתי לצאת מהבית בהחלטה של רגע, להתארגן תוך דקות ולרוץ לאוטובוס; להתלבט שעות בחנות בגדים בלי תינוק צורח בעגלה; לוותר לאישה ממהרת על התור בסופרפארם כי לי היה כל הזמן שבעולם; לעשות קיצורי דרך בשביל צר ותלול או במדרגות רעועות מבלי להתחשב בעגלה; אפילו האפשרות להדיח כלים אצל אמא בליל שבת הייתה פתאום רחוקה וקורצת…
וזה היה כל כך מוזר. אם מאושרת שאוהבת באמת את תינוקה משוש לבה, לא חושבת כל הזמן על הדברים שהיא לא יכולה לעשות. זה אמור להרגיש כמו זכייה בלוטו לפחות, לא? למה אני מתגעגעת לזמן שלפני? ולמה אני כל כך לא רוצה שיתעורר ו- ולא. אני לא ממש... לא ממש אוהבת אותו. לפעמים תפסתי את עצמי מסתכלת עליו בזרות כזאת, ממרחק. תינוק קטן ותובעני, רעב, חסר מנוחה - ואני אחראית לספק לו את כל צרכיו. איזה פחד!
ראשון זה הלם
אחותי אמרה שאני אתרגל. ידידה אחת 'גדולה' שלי, אם לחמישה, אמרה לי: "רחלי, עם הזמן הלב מתרחב. אחרי ילד שמיני את תרצי מיד עוד ילד". (ילד שמיני?!!! את מוכנה בבקשה לא לדבר על זה?)
ועוד ידידה, כשקוננתי שיש כל כך הרבה דברים שבעלי לא יכול לעזור בהם (כגון: הנקה), אמרה לי בנימה פילוסופית: "כן, זה נכון. לא לחינם נאמר 'אימא יש רק אחת'". אבל שרי חברתי הטובה, אם לילד בן שנה בעצמה, בכל זאת קידמה אותי במשהו. "אין מה לומר," היא אמרה בהבנה, "ילד ראשון זה הלם."
מעניין, חשבתי לעצמי, היא אמרה לי את אותו הדבר בדיוק על חיי הנישואין, כשאני הייתי נשואה חודש והיא שלושה. "תראי, להתחתן זה הלם," היא אמרה אז. היא לא הייתה צריכה לומר לי כמה טוב להיות נשואה, שתינו ידענו זו על זו שאנו מאושרות באמת ובתמים, היא רק הזדהתה עם הקשיים החדשים ששחתי לה והגדירה אותם.
עכשיו, על התינוק, היא אמרה את אותו דבר, בנימה של: "אבל ברור שזה בסך הכל נפלא."
זה לא אותו דבר! רציתי לצעוק. כי כשהתחתנתי - - -
ואז האסימון נפל. כשהתחתנתי קיבלתי כל כך הרבה. עכשיו אני רק נותנת.
ואז האסימון נפל.
כשהתחתנתי קיבלתי כל כך הרבה. עכשיו אני רק נותנת.
לתת ולתת ולתת, כל היום לתת, אני לא רגילה לזה! בכל מערכות היחסים שלי - עם הוריי, אחיי, בעלי וחברותיי - נתתי הרבה וקיבלתי הרבה, וכפות המאזניים התנדנדו תמיד בעליזות - תן - קח - קח - קח - תן - תן - קח…
ועכשיו? תן - תן - תן - תן - תן - תן… כף המאזניים כורעת תחת הנטל - ואני איתה…
אז טוב. הכל ברור. אני אנוכית ואני רגילה לקבל המון ומהתינוק הזה אני לא מקבלת כלום ולכן אני במצוקה - איזו בושה!
חשבתי על זה קצת וזה היה די מצער. התחלתי להעריץ פתאום את כל האימהות. כל האימהות שבעולם - היהודיות, הסיניות, האפריקניות והאמריקניות - כל האימהות שמתפקדות באופן סביר ומחייכות לילדיהן כמה פעמים ביום ומצב רוחן נע בין בהיר למעונן-חלקית. מדהים! מין מפעל חסד אוניברסלי ענק שפועל עשרים וארבע שעות ביממה מאז ימות עולם!
חשבתי על זה קצת, כאמור, כי חיים בכה ולא היה לי זמן.
נתינה ואהבה
חיים היום בן חודשיים וחצי והוא ילד מקסים. הוא קצת שמנמן וקצת קרח, כי הפלומה שנולד איתה נשרה לו כמעט בבת אחת בגיל חמישה שבועות (עוד 'מִינִי-הלם'), ובינתיים צמח חזרה רק חצי. אבל השיער החדש שצומח על הקודקוד הוא לא חום כהה אלא שָׁטֶנִי, אני חושבת, וזה מפנה לטובה. יש לו עיניים עירניות, שפתיים רחבות ואף קצת גדול (טוב, ככה התינוקות במשפחה של בעלי). ויש לו גומת חן כובשת בלחי הימנית, וסנטר כפול או משולש, מצחיק נורא. יש לו גם קצת נקודות אדמדמות על הפנים, אקנה של תינוקות קוראים לזה, אבל הוא חמוד כל כך, לאכול אותו ממש!
כשאני בוחנת את הבן-יקיר-לי טיפה מהצד, אני נזכרת במה שלמדתי בתיכון, בכיתה י"א. למדנו אז את דברי הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו", על כך שהנתינה מביאה לאהבה:
"אך יתבונן נא האדם, כי לאשר ייתן, יאהב… ואז יבחין ויבין, כי זה אשר זר נחשב לו, הוא רק מאשר טרם נתן לו, ועוד לא הטיב עמו. אם יתחיל נא להטיב את כל אשר ימצא, כי אז ירגיש אשר המה כולם קרוביו, כולם אהוביו."
זה היה מאוד מעניין: לא לאהוב ואחר כך לתת, אלא לתת ואחר כך לאהוב.
זה היה מאוד מעניין אז, בשיעור מחשבת ישראל, אפילו מהפכני: לא לאהוב ואחר כך לתת, אלא לתת ואחר כך לאהוב. לא לתת משום שאוהבים, אלא לתת על מנת לאהוב... מעניין, אבל זה נכנס למגירת הלימודים במוחי ולא היה משמעותי כל כך. היום עולים הדברים בזכרוני ומקבלים חיזוק מדהים.
חיים היום בן חודשיים וחצי. באמתחתו - או יותר נכון באמתחתנו המשותפת - 562 הנקות, 620 החלפות חיתול (לא כולל אלו שאבא החליף) 39 אמבטיות (לא כולל יום שישי שאז אבא עושה), 500 שירי ערש (חוזרים על עצמם כמובן. המועדף "חיים הולך לישון" מילים ולחן שלי), 46 שירי קצב (חמותי אומרת שמאוד חשוב לשיר להם), מספר הלבשות שקשה לאמוד (כי תלוי אם סופרים את כל השכבות) וכן גם חיבוקים, נשיקות, מילים (כולם יודעים שחייבים לדבר אל התינוק), קשקושים וגיפופים. ברשותכם אני לא סופרת את הפליטות ואת דליפות החיתול.
ואני אוהבת אותו.
היום אני אוהבת את חיים בכל נפשי ומאודי ובכל לבי… האגואיסטי. וזה אולי משום שנתתי לו, נתתי לו יום אחר יום ולילה אחר לילה… נתתי לו כשהיה לי קשה, כשהייתי עייפה וכשהייתי צריכה לסתום את האף… והתינוק הזה בעצם מלא בי, והוא מכיל את כל הנתינה שלי, ההשקעה שלי, את כל כולי. האהבה לחיים היום שונה מאוד מאותה חמלה מלווה בלחץ של השבועות הראשונים, מאותה דאגה של אחריות ומחויבות…
איך אפשר לתאר את זה?
אולי אם, לשם דוגמא, אני אומר לכם שהיום אני מוכרחה להציץ לחדרו כשהוא ישן לא (רק) כדי לוודא שהוא נושם, אלא פשוט כי אני מתגעגעת אליו? לא… זה לא ממש ממצה. אולי פשוט תחכו לתינוק ותראו בעצמכם.
אתם תהיו בהלם.
(40) רחלי בן שושן, 9/7/2018 12:59
הזדהות עם כל מילה!
קראתי כל מילה שלך בשקיקה, הזדהיתי עם כל תובנה, והעליתי חיוך על כל אפיזודה קטנה.. תודה! אמא לבן בכור בן חודשיים וחצי בדיוק?
(39) ענת, 18/11/2015 06:31
כלכך נכון
ביטאת בדיוק את התחושות שלי אבל בדיוק!
(38) דינה, 13/1/2014 06:26
מאוד מרגש!!!
תודה רבה לך אל הסיפור המרגש הזה , זה כול כך נכון מילה במילה, ואני חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר שאני מרגישה ככה, הסיפור מאוד חיזק אותי !!!
(37) מיכל, 29/4/2013 12:10
מרגש
אני חייבת לציין שגם אני חוויתי את ההרגשה הזו ומאוד פחדתי ממנה. למרות שכולם אמרו שזה בסדר להרגיש ככה. אבל עכשיו ב"ה אני מביטה בילדה שלי ונהנת מכל רגע.
(36) דנה, 5/6/2012 16:04
איך שזה עזר לי
בס"ד אני עם תינוקת ראשונה שתחיה. ומאז הלידה חוויתי המון שינויים והרגשתי מאוד מוזר עם התחושות שלי וכל מה שאני עוברת,ואת פשוט הבעת את זה בדרך הכי נכונה שאפשר(עכשיו אני לא לבד בתחושות)
(35) , 11/10/2009 15:41
תודה על הניחומים...
תודה הרגעת אותי אני בדיוק(!!!!!!) חושבת כמוך, אני בחודש השמיני ולא רק היה ( ועדין) קשה לי עם ההריון היה לי בהתחלה קשה עם הנישואין למרות שקיבלתי בעל הכי מדהים בעולם,אבל אני מתנחמת בעובדה שההשלמה עוד תגיע...... תודה על הניחומים...
(34) אנונימי, 30/7/2008 16:20
לציפי (תגובה 31)
מה עם ילד שני?! הבן הראשון היה סה"כ בן חודשיים וחצי כשהיא פרסמה את המאמר. מה נסגר איתך?
(33) מוריה, 17/7/2008 05:04
כמה שזה לא קשור לכתבה.. אבל-
דברי איתו גם אנגלית!! עברית הוא ידע בכל מקרה, תדברי איתו גם עברית כמובן,
אבל אנגלית הוא יצטרך ללמוד בבית ספר, ואחרי זה להמשיך בחיים ולדעת אנגלית, והוא יצטרך ללמוד שפה שלמה מהתחלה.. זה פספוס גדול מאוד, בתור מישהי שגם היה לה דבר כזה, והיום חורקת שיניים כדי ללמוד את השפה הזאת!.
(32) עדי, 1/7/2008 14:47
ממש התלהבתי
המאמר כתוב בצורה מדהימה, אני רצה לחפש עוד מאמרים של רחלי
(31) ציפי, 26/6/2008 02:26
ומה עם ילד שני?
(30) בת-אל, 28/5/2008 09:04
אני רוצה גם אבל מפחדת....
פחות מהאחריות (לפחות בינתיים)
והרבה יותר מהכאבים.
לאמא שלי היו הריונות קשים יחסית
אבל לידות קלות.
אני היסטרית בכל מה שנוגע לבתי חולים,ניתוחים ובעיקר תאמינו או לא -מחטים!
טוב לפחות ברגע שאני אכנס להריון כל זה לא יהיה בשליטתי ויש בזה נחמה.
(29) osnat, 27/3/2008 11:54
תגובה ל-1
כל-כך נכון! כל שלב בחיים זה הלם! במיוחד ילד ראשון! אני כבר שלוש שנים בתוך ההלם הזה ומייחלת לעוד ועוד הלמים שכאלה, כי האהבה ממלאה את ליבי ומחממת אותו! (לא מדברת על הרוטינה והעייפות-זה בא באותה חבילה!)
תודה על הכתבה! כל מילה זהב!
(28) אנונימי, 10/2/2008 11:26
מאמר חזק...
כאישה שחיכתה זמן לא קצר להריון הראשון, המאמר הזה הכניס אותי קצת לפרופורציות של אח"כ...
באמת תודה רבה!!!
(27) מעיין, 27/1/2008 14:36
מקסים ומצחיק
אני בהריון ומצפה למי למי לממי???
לא יודעת עדיין את המין אך מחכה ומקווה לחוות אתרגעי האושר וההבנה האלו..
(26) אלמונית, 19/12/2007 10:17
זה היה...
זה היה מאוד יפה ומרגש...
אהבתי עלזה שסיפרתם על ילדיכם הראשון..
ושצריך לתת ואחר כך לאהוב ולא להפך...
ולמדתי שאהבה זה סימן טוב לחיים
(25) שרי, 3/10/2007 04:10
נהניתי מאוד...
אני אם לתינוק בן כמעט שנה, ואף על פי שאצלי זה די אחרת מאופן תיאורך, נהיניתי מאוד לקרוא את הדרך בה חווית את האימהות, אצלי דווקא קיבלתי את הבן שרציתי עם העיניים הכחולות (שלא נעלמו על אף התחזיות הפסימיות של אימי), השיער השטני המיוחד, האף שלי (המושלם), והשפתיים של בעלי (את שלי שנאתי תמיד)
ונכון שזה קשה לתת, ולתת ולתת, ושוב לתת, אבל אני הרגשתי המון סיפוק דווקא כי ראיתי כל חלק בגדילה שלו בתור נתינה, כשהוא חייך לראשונה- אפילו שזה היה עווית,כשהוא הוציא את ה'אמא' הראשון- אפילו שזה היה בטעות, כשהוא הפריח נשיקה באוויר עבורי-ואז גיליתי שאבא מאחוריי, הכל הוא עונג אינסופי, צריך רק ללמוד לא להתמכר לזה...
(24) תורגמן שמעון, 13/6/2007 02:34
מוסר השכל מצויין
בהתחלה אולי קצת מרתיע אבל מוסר ההשכל מצויין
(23) דקלה, 6/6/2007 03:44
המאמר מתאר במדוייק מה שכנראה חוות רוב האימהות
החלק הכי מדהים הוא כאשר יום אחד
אחרי הרבה ימי נתינה פתאום מקבילים חיבוק גדול או אמירה של "אני אוהב אותך" ופתאום נופל האסימון שכל הנתינה היא בעצם גם כדי ללמד אותו מהי נתינה ללא תמורה
ב"ה זה קסום
(22) רחלי, 4/6/2007 04:26
לרחלי מרחלי
שלום !
אני מסכימה איתך מאוד על כל מה שכתבת, אני בחודש רביעי (אחרי שני ילדים מקסימים
) ההתחלה קשה (ואת זה אני כבר יודעת) אבל בסופו של דבר זה הגורם לאהבה הגדולה.
(21) תאיר, 3/6/2007 13:26
אין כמו להיות אמא.
ב"ה ובחסדי ה' יתברך גם אני זוכה להיות אמא יום יום לתינוקת חמודה בת 8 חודשים בן פורת יוסף.
ובעזרת ה' אני מתפללת להקב"ה ומייחלת להביא לעולם עוד הרבה תינוקות מקסימים בקרוב.
זה פשוט מדהים להיות אמא.
ודרך אגב גם אני עברתי מה שהכותבת הזכירה זו תקופה קשה אבל אח"כ זה עובר וב"ה מתחיל הכיף האמיתי.
(20) שלומית, 3/6/2007 07:12
אמא להרבה ילדי ובכל זאת
המאמר פשוט נוגע בנקודה היותר מרכזית, יותר רגישה והמאד חשובה של כל אמא מתחילה...
תקרא כל אם מתחילה ותקבל כוח...
אגב, זה יכול לקרות גם בלידות מתקדמות ...
(19) רינת, 8/9/2006 05:15
מאמר מקסים ומרגש
(18) אנה, 9/5/2006 06:54
מאוד מרגש
(17) רבקה, 9/8/2005 06:42
מהמם
מאמר פשוט מקסים הוא ממש מחזק אותי להמשיך ולגדל את הבן שלי ,(הוא בן 9 חודשים) .
(16) תמר, 30/5/2005 16:03
תגובה!!!!
אני מסכימה אם כל מה שכתבת חוץ מזה שרציתי בן וילדתי בן לפני 3 חודשים.
והוא ילד מקסים ב"ה טפו....
(15) moran, 25/5/2005 02:34
הזדהות
אני יושבת כרגע בשעות הבוקר וקוראת את המאמר שלך,
אני נמצאת בחודש החמישי להריוני, מתלהבת, מתרגשת וכל חיי כיום סובבים סביב הנושא, זהו ילדי הראשון בעז"ה ואני נשואה זמן קצר מאוד.
עם כל ההתלהבות ישנם פחדים רבים וחששות מן הבאות, מן איבוד החופש העצמי...
ואני מקווה שאוכל להרגיש כמוך בעז"ה ולתת הרבה מעבר למה שאני רוצה..
(14) דבורה אשת חיפה, 24/5/2005 13:34
מאמר מצויין וגם הילד יפהפה
מאמר מדהים ומדוייק להפליא. ההומור הוא בבחינת תיבול מְחַנֵּן לאומץ הנלווה למאמר.
גם הילד נורא יפה (והאמת היא, שהוא נראה אפילו קצת בלונדיני...).
עלי והצליחי
(13) יעל, 23/5/2005 14:59
איזה מאמר מתוק!
צחקתי ואהבתי. אבל תיקון טעות אחת:
אין, אבל אין-- כמו האימהות היהודיות. הן לא דומות לאפריקאיות או לאמריקאיות או לתאילנדיות!
(12) אנונימי, 22/5/2005 19:49
יישר כח
כל הכבוד על האומץ לעלות נושא רגיש. בטוח שהמון אמהות מרגישות כך ומתבישות לדבר
(11) סברינה, 22/5/2005 08:24
ילד ראשון זה הלם
אני מאוד מסכימה עם כל מילה שנכתבה
החיים בכלל ובית-הספר או האוניברסיטה לא מלמדים בכלל איך זה שנולד ילד ראשון ואיך מתמודדים וכמה חשובה העזרה הראשונית ביום יום שלא נדבר על התמיכה הנפשית שזקוקים לה יום יום דקה דקה שעה שעה וכולי.
(10) דודה שלו, 18/5/2005 08:36
הוא ילד מדהים בלי עין הרע
אני מכירה את האמא והבן באופן אישי, ורק שתדעו שבזמן שעבר מאז כתיבת המאמר ועד פרסומו חיים הפך לילד מהמם בלי עין רעה. חוץ מהיותו יפה ובלי שום פצעים, הוא צוחק המון ומשמח את כל הסובבים אותו. ההשקעה אכן משתלמת.
(9) אורטל ליליאן, 18/5/2005 01:07
הלם
אני אמא טרייה לגמרי ווככל שהמשכתי בקריאת המאמר כך גברה בי תחושת ההזדהות כל מילה אמת!!!!!
יישר כח
(8) דורון, 17/5/2005 05:40
מעברים
יש ספר מעניין שנקרא מעברים, נדמה לי שהמחברת נקראת גייל שיהי, שמדבר שאנחנו בהלם בכל פעם שאנו עוברים שלב בחיים. המאמר שלך הזכיר לי את הספר הזה. אני משער שעוד יהיו לנו הרבה הלם-ים בחיים ומקווה שתמיד נצליח לצאת מהם ולראות את הטוב כמו שתיארת במאמר זה.
(7) דודה טריה, 17/5/2005 02:21
מדויק להפליא
ואפילו אשלח זאת לאימהות הטריות מסביבי....
הפגם היחיד הוא הכמיהה לבלונד והשמחה על נשירת ה"חום כהה"...
I guess some things never change
(6) רחלי, 17/5/2005 01:37
תגובה למאמר
הלידה של הילד הראשון שלי הייתה קשה מאוד -וההחלמה עוד יותר, היו דמעות וקשיים , אך העובדה שנולד לי בן בכור מלאה אותי באור , הייתי מאושר ומאוד מותשת , זה לא מנע ממני להביא ילד נוסף
ולדגל את שנייהם כמעט כמו תאומים.
אומרים שבעל זה אושר , שכגיליתי שאני הרה הבנתי למה.
(5) אנונימי, 16/5/2005 12:19
תגובה למאמר ילד ראשון
כל כך הזדהתי עם מה שכתבת בכתבה וכל כך ריגש אותי שלא רק אני מרגישה כך אלא גם את ועוד נשים שאני מדברת איתם על זה כל הכבוד על הפתיחות ובהצלחה בהמשך.
(4) שרה, 16/5/2005 09:45
נקלעתי לאתר שלכם זו הכתבה השניה שאני קוראת ואני פשוט נהנת זה הצחיק וריגש אותי..אני לא רגילה לכתוב תגובות אבל אצלכם זה נצרך כל הכבוד המשיכו כך.
(3) חגית, 16/5/2005 09:28
ילד ראשון
רחלי,
היטבת לתאר, הזדהתי עם כל מילה ומילה שכתבת. חימם לי את הלב.
(2) רווית, 16/5/2005 06:27
מאמר יפה ומנחם
(1) יניב, 16/5/2005 04:07
החיים זה הלם
ילד ראשון זה הלם... ילד שני זה הלם... ילד שלישי זה הלם