חברה שלי עברה עוד לילה חסר שינה ואחריו בוקר לחוץ עם שני התינוקות שלה – אחד בן שנה והשני רק נולד. מאוחר יותר באותו בוקר באתי לבקר אותה, ועזרתי לה להרדים את שניהם.

ראיתי שהיא ממש תשושה וזקוקה נואשות למנוחה, אז הצעתי לה לנסות לתפוס תנומה ארוכה, ושבינתיים אני אשאר אצלה לשים לב אם אחד הילדים מתעורר. היא קיבלה את ההצעה בשמחה רבה.

נכנסתי למטבח לקחת לעצמי כוס מים. הנחתי בשקט ובזהירות את הכוס הריקה על השיש, מקפידה שהיא לא תשמיע את הצליל הקל ביותר שיוכל להפר את הדממה שהחלה סוף סוף כובשת את הבית.

אחר כך נזהרתי-כל-כך כשפתחתי וסגרתי את המקרר, והוצאתי בקבוק מים בלי להשמיע קול.

ניגשתי למזוג את המים, אבל לפני שהספקתי אפילו להתחיל, הפלתי את הכוס – משגרת אותה במסלול התרסקות בטוח אל הרצפה.

בַּנֶנוֹ-שנייה שאחר כך, נראה כאילו הזמן עוצר מלכת, כשבדמיוני מוקרנות במהירות תמונות מחייה של הכוס (זאת הייתה כוס יפה, היא שירתה אותם נאמנה).

וכמו בהילוך איטי, צפיתי את פגיעת הכוס ברצפה, את התנפצותה למיליון רסיסים זעירים, ואת יקיצתם המבוהלת של שני התינוקות בבכי היסטרי.

במילי-שנייה הבא, אמרתי תפילה קצרצרה – אם כי מלאת כוונה – והתחננתי לא-לוהים שיעזור לי לתפוס את הכוס.

הושטתי יד בניסיון כמעט עקר כדי לתפוס אותה רגע לפני שהיא מתנפצת לרסיסים. כמעט צחקתי על עצמי, כשאני יודעת כמה עלובים הסיכויים שפתאום תתגלה היכולת האתלטית שלי (בגובה מטר-שמונים, בטוח שלא בעיית גובה מנעה ממני להיכנס לקבוצת הכדורסל!).

ואז, איכשהו, הכוס נפלה ישר לתוך היד שלי, בריאה ושלמה. בלי להתנפץ. בלי להתרסק.

אחרי שהתאוששתי מההלם המשתק, הנחתי שוב את הכוס – בזהירות! – על השיש, ומזגתי לעצמי מים. הרמתי אותה והתחלתי לברך את המילים שאני כל כך הרבה פעמים ממלמלת בלי לחשוב: ברוך אתה, ה' - מקור כל הברכות - א-לוהינו, מלך העולם, שהכל נהיה בדברו...

כשאני עוצרת להתבונן סביב ולהבחין בכל מה שיש לי, קל להבין שהתברכתי בכל כך הרבה דברים

אבל הפעם זה היה שונה. לא סתם ביטאתי את המילים המוכרות, לא יריתי אותן במהירות. חייכתי מתוך תחושת הקלה, וביטאתי כל מילה בריכוז רב - הפעם, התכוונתי לכל מילה שאמרתי.

הייתי אסירת תודה שניצלתי מהגמלוניות שלי. הייתי אסירת תודה על המים שיכולתי לשתות. הייתי אסירת תודה על ההזדמנות להיות שם בשביל חברתי.

באותו היום, אילו מישהו היה שואל אותי אם הכוס "חצי ריקה" או "חצי מלאה", הייתי עונה לו שהיא מלאה לגמרי – כוס של תודות.

הרבה פעמים בחיים היה לי קשה להכיר תודה על כל מה שיש לי, בייחוד כשהתרגלתי לקבל את הדברים כמובנים מאליהם.

אבל כשאני עוצרת להתבונן סביב ולהבחין בכל מה שיש לי, קל לי להבין שהתברכתי בכל כך הרבה דברים - רק להיות כאן כדי ליהנות מיום נוסף של חיים, מעורר בי הכרת תודה; שלא נדבר על המשפחה, החברים, העבודה, הבריאות...

החלטתי להתחיל להעלות על הכתב את כל הדברים שעליהם אני צריכה להודות בחיי. מידי לילה, לפני שאני הולכת לישון, אני מוסיפה עוד כמה פרטים לרשימה, שהפכה לכמה דפים, ארוכים למדי, עמוסים בכל כך הרבה דברים נפלאים שיש בחיי.

בהתחלה, שאלתי את עצמי תוך כמה זמן לא יישאר לי יותר מה לכתוב. ובכל זאת מאז, יום אחר יום, אף פעם לא הייתי צריכה להתאמץ למצוא משהו להודות עליו. בכל לילה, כשאני חושבת על ההתנסויות וההתרחשויות השונות באותו יום, אני מוצאת מבחר מדהים של דברים לכתוב.

ואפילו גיליתי להפתעתי שאם אני חושבת על זה מספיק חזק, אני באמת מוצאת את עצמי אסירת תודה על דברים רבים בחיי, שכאשר הם התרחשו חשתי מוטרדת או כועסת בגללם. עכשיו, במבט לאחור ובחשיבה על כמה טוב יצא מהם בסופו של דבר, אני מרגישה הכרת תודה.

כל מה שאני צריכה לעשות הוא להתבונן סביבי, לראות את שפע הברכות בחיי ולדעת שהכוס שלי תמיד מלאה.