בגיל 11 אמרתי לאמא שלי שכשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות מיילדת. בגיל 16, נכנסתי לקבוצת לימודי מיילדוּת שלמדה טכניקה סטרילית. בגיל 20 הפכתי למסייעת לידה מוסמכת.

כשעליתי ארצה, נישאתי לבעלי ונכנסתי להריון בגיל 21, הייתי בטוחה שתהליך ההריון, הלידה והאמהות, הולך להיות נפלא, מספק וכל השאר. למה לא? השתתפתי ב-27 לידות, וקראתי כל ספר בנושא הריון ולידה, עליו יכולתי להניח את ידי. מה כבר יכול להשתבש? הייתי מומחית.

בבדיקות השגרתיות, הרופא שלי חיזק אותי שאני מאותן ברות מזל, שהתברכו בהריון תקין לחלוטין. בעלי ואני בילינו אינספור שעות בנגינה בגיטרה, שירה ופטפוטים עם הבת לעתיד שלנו. קראנו לה "פצפונת".

כשלחץ הדם שלי נסק כלפי מעלה בשליש האחרון, קיבלתי זאת כעלבון אישי. האם אני לא אוכלת את האוכל הכי בריא שאפשר? האם אני לא נחה, מתעמלת, ולוקחת את הויטמינים? מה לא עשיתי בסדר?

לראשונה בחיי, הרגשתי שאני מאבדת שליטה. אני עושה הכל בסדר, ובכל זאת הכל לא בסדר. עם התקרבותו של התאריך המשוער, נרגעתי בהרגשה שעוד מעט הסיוט יסתיים, ככה לפחות חשבתי.

אבל טעיתי. הסיוט רק התחיל.

בוקר אחד, התעוררתי ולא חשתי שום תנועות עובריות. מיהרתי לבית החולים מבועתת שמא התינוקת שלי במצוקה - באולטרא סאונד הרופא לא הצליח למצוא דופק. כפי שהתברר, ה"פצפונת" שלי מתה.

כמו אחת מתוך כל 2000 נשים הרות, לקיתי ברעלת היריון. המחלה הקטלנית הזאת הרגה את בתנו שטרם נולדה, וכפי שגילינו אחר כך, היא כמעט הרגה גם אותי.

כשבעלי החזיק את התינוקת חסרת החיים שלנו בחדר הלידה, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אותו בוכה

כשבעלי החזיק את התינוקת חסרת החיים שלנו בחדר הלידה, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אותו בוכה. היו לה אוזניים כמו של בעלי וכפות רגליים כמו של בעלי. היו לה אף ושיער כהה ומתולתל כמו שלי. היא הייתה התינוק הכי יפה שראיתי בחיים שלי. קברנו אותה בבית הקברות בטבריה, שקרוב לבית שלנו בגולן.

כשעשיתי את פסיעותיי הראשונות על דרך ההתאוששות הארוכה מהלידה ומהרעלת, התחלתי גם לחפש את מי להאשים. הנאשמת הראשונה הייתה אני. הייתי מתקשרת לאמא שלי או לבעלי כמעט כל יום עם סיבה חדשה למה "פצפונת" מתה. לא עבר זמן רב עד שבעלי היה פותח כל שיחה איתי במילים "לא רחל. את לא הרגת את הילדה." היה מאוד קשה להיות בשלב ההוא.

ידידים היו שואלים אותי, "מה קרה? ממה בעצם מתה התינוקת שלך?" אבל כל מה שיכולתי לשמוע בדבריהם הייתה האשמה: "למה לא הצלת את הבת שלך? לא אהבת אותה?" אישה אחת שאלה אותי, מדוע לא עשיתי ניתוח קיסרי מהיר כדי להציל את התינוק. כאילו שיכולתי.

כמה שבועות אחרי הלידה, כשהתחלתי לחזור למצב בריאותי תקין, וכשכל העזרה והארוחות נפסקו, התיישבה בתוכי העצבות האמיתית. הייתי אמורה להיות שקועה עד לאוזניים בטיטולים ובטיפול בתינוקת. במקום זה, הרגשתי כאילו נפערה תהום ריקנות ענקית בלבי.

הרבה אנשים באותה תקופה אמרו לי שאני נראית בסדר ושמחה, נתתי להם להישאר באשליה. האנשים האלה ראו אותי אחרי ששכנעתי את עצמי במשך שלוש שעות לקום ולצאת מהמיטה.

ניסיתי להשקיע את עצמי בעבודה, כדי להסיח את דעתי מהצער. הבעיה הייתה שבמקצועי אני תומכת לידה. יצאתי לכמה לידות והייתי חוזרת הביתה כל כך מדוכדכת, עד שבעלי התחנן אליי שאפסיק להאשים את עצמי ולהעניש את עצמי בהשתתפות בלידות כשאני ממש לא מוכנה עדיין.

אחרי יום קשה במיוחד, התיישבתי ופשוט צעקתי את התסכול שלי לאלוקים

כמה חודשים אחרי הלידה, הגעתי לשלב בו יכולתי לתפקד טוב יותר והרגשתי השתפרה, ואז התחלתי לכעוס. לכעוס
נ ו ר א! כעסתי על אלוקים וכמעט על כל מה שהוא ברא. כעסתי על העוול וחוסר הצדק. איך אלוקים היה יכול לעשות לי את זה?! למה אלוקים נתן לי לשאת ילדה זמן רב כל כך רק בשביל לאבד אותה ברגע האחרון?!

אחרי יום קשה במיוחד, התיישבתי ופשוט צעקתי את התסכול שלי לאלוקים. אמרתי לו בדיוק כמה שאני רותחת עליו.

מה שיצא מזה היה פשוט לא יאמן, משהו בלתי צפוי לחלוטין.

באותו יום אפל, כשהדמעות זולגות על לחיי, סוף סוף הסרתי את ידיי מהמושכות.

הבנתי שאני לא שולטת, ושזה בסדר. הבנתי שאני פשוט אף פעם לא אוכל להבין כל מה שאלוקים עושה בעולם, ושגם זה בסדר. אני יודעת שזה נשמע כמו מושגים פשוטים, אבל קבלתם הייתה אחד הדברים הקשים ביותר שעברתי בחיי.

בערך באותו זמן נתקלתי בסיפור מקסים בשם "עקבות בחול", שעזר לי מאוד בחודשים הבאים. בסיפור הזה, אדם חולם שהוא צועד לאורך החוף עם אלוקים. על השמים הוא רואה סצנות מחייו, כשכל סצנה מלווה בשני זוגות עקבות המוטבעים בחול: האחד שלו, והשני של אלוקים. ואז, כשהוא מגיע לקטע האחרון בחייו, הוא מביט לאחור ומגלה שדווקא ברגעים הקשים ביותר והעצובים ביותר בחייו, רק זוג עקבות אחד מוטבע בחול.

בכעס ואכזבה הוא שואל את אלוקים:

אינני מבין מדוע בתקופות הקשות ביותר צעדתי לבדי. אינני מבין מדוע בזמנים שנזקקתי לך ביותר – עזבת אותי!

ענה לו אלוקים

בני, אוהב אני אותך ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות שבהן, כה רב היה סבלך, כשאתה רואה זוג אחד של עקבות, לא היו אלה עקבותיך, היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפיי.

באותם חודשים קשים של התאוששות, זכרתי את הסיפור אפילו בימים בהם לא הייתי מסוגלת להאמין במילותיו. ואז, בלי לשים לב, התחלתי להאמין בזה. החלטתי שאפילו כשהחיים קשים, אני עדיין צריכה להיות כאן. אני עדיין צריכה לחיות.

במבט לאחור, אני רואה שביליתי שנה אחרי הלידה כמו זחל בפקעת של צער

במשך 15 החודשים שעברו מאותה לידה, בעלי ואני כל כך השתנינו. האמונה שלנו התחזקה. הענווה שלנו צמחה. הרגישות שלנו לסבל הזולת גדלה.

במבט לאחור, אני רואה שביליתי שנה אחרי הלידה כמו זחל בפקעת של צער. אף אחד לא יכול לראות מה מתרחש בתוך פקעת הגולם. גם אני לא יכולתי לראות, עד שבקעתי ופרחתי מתוכה, מחשיכה לאור היום – השתניתי.

במבט לאחור, אני מבינה שהתינוקת שלנו מעולם לא נולדה, אבל בסופו של דבר, אני כן.