בגיל 11 אמרתי לאמא שלי שכשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות מיילדת. בגיל 16, נכנסתי לקבוצת לימודי מיילדוּת שלמדה טכניקה סטרילית. בגיל 20 הפכתי למסייעת לידה מוסמכת.
כשעליתי ארצה, נישאתי לבעלי ונכנסתי להריון בגיל 21, הייתי בטוחה שתהליך ההריון, הלידה והאמהות, הולך להיות נפלא, מספק וכל השאר. למה לא? השתתפתי ב-27 לידות, וקראתי כל ספר בנושא הריון ולידה, עליו יכולתי להניח את ידי. מה כבר יכול להשתבש? הייתי מומחית.
בבדיקות השגרתיות, הרופא שלי חיזק אותי שאני מאותן ברות מזל, שהתברכו בהריון תקין לחלוטין. בעלי ואני בילינו אינספור שעות בנגינה בגיטרה, שירה ופטפוטים עם הבת לעתיד שלנו. קראנו לה "פצפונת".
כשלחץ הדם שלי נסק כלפי מעלה בשליש האחרון, קיבלתי זאת כעלבון אישי. האם אני לא אוכלת את האוכל הכי בריא שאפשר? האם אני לא נחה, מתעמלת, ולוקחת את הויטמינים? מה לא עשיתי בסדר?
לראשונה בחיי, הרגשתי שאני מאבדת שליטה. אני עושה הכל בסדר, ובכל זאת הכל לא בסדר. עם התקרבותו של התאריך המשוער, נרגעתי בהרגשה שעוד מעט הסיוט יסתיים, ככה לפחות חשבתי.
אבל טעיתי. הסיוט רק התחיל.
בוקר אחד, התעוררתי ולא חשתי שום תנועות עובריות. מיהרתי לבית החולים מבועתת שמא התינוקת שלי במצוקה - באולטרא סאונד הרופא לא הצליח למצוא דופק. כפי שהתברר, ה"פצפונת" שלי מתה.
כמו אחת מתוך כל 2000 נשים הרות, לקיתי ברעלת היריון. המחלה הקטלנית הזאת הרגה את בתנו שטרם נולדה, וכפי שגילינו אחר כך, היא כמעט הרגה גם אותי.
כשבעלי החזיק את התינוקת חסרת החיים שלנו בחדר הלידה, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אותו בוכה
כשבעלי החזיק את התינוקת חסרת החיים שלנו בחדר הלידה, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אותו בוכה. היו לה אוזניים כמו של בעלי וכפות רגליים כמו של בעלי. היו לה אף ושיער כהה ומתולתל כמו שלי. היא הייתה התינוק הכי יפה שראיתי בחיים שלי. קברנו אותה בבית הקברות בטבריה, שקרוב לבית שלנו בגולן.
כשעשיתי את פסיעותיי הראשונות על דרך ההתאוששות הארוכה מהלידה ומהרעלת, התחלתי גם לחפש את מי להאשים. הנאשמת הראשונה הייתה אני. הייתי מתקשרת לאמא שלי או לבעלי כמעט כל יום עם סיבה חדשה למה "פצפונת" מתה. לא עבר זמן רב עד שבעלי היה פותח כל שיחה איתי במילים "לא רחל. את לא הרגת את הילדה." היה מאוד קשה להיות בשלב ההוא.
ידידים היו שואלים אותי, "מה קרה? ממה בעצם מתה התינוקת שלך?" אבל כל מה שיכולתי לשמוע בדבריהם הייתה האשמה: "למה לא הצלת את הבת שלך? לא אהבת אותה?" אישה אחת שאלה אותי, מדוע לא עשיתי ניתוח קיסרי מהיר כדי להציל את התינוק. כאילו שיכולתי.
כמה שבועות אחרי הלידה, כשהתחלתי לחזור למצב בריאותי תקין, וכשכל העזרה והארוחות נפסקו, התיישבה בתוכי העצבות האמיתית. הייתי אמורה להיות שקועה עד לאוזניים בטיטולים ובטיפול בתינוקת. במקום זה, הרגשתי כאילו נפערה תהום ריקנות ענקית בלבי.
הרבה אנשים באותה תקופה אמרו לי שאני נראית בסדר ושמחה, נתתי להם להישאר באשליה. האנשים האלה ראו אותי אחרי ששכנעתי את עצמי במשך שלוש שעות לקום ולצאת מהמיטה.
ניסיתי להשקיע את עצמי בעבודה, כדי להסיח את דעתי מהצער. הבעיה הייתה שבמקצועי אני תומכת לידה. יצאתי לכמה לידות והייתי חוזרת הביתה כל כך מדוכדכת, עד שבעלי התחנן אליי שאפסיק להאשים את עצמי ולהעניש את עצמי בהשתתפות בלידות כשאני ממש לא מוכנה עדיין.
אחרי יום קשה במיוחד, התיישבתי ופשוט צעקתי את התסכול שלי לאלוקים
כמה חודשים אחרי הלידה, הגעתי לשלב בו יכולתי לתפקד טוב יותר והרגשתי השתפרה, ואז התחלתי לכעוס. לכעוס
נ ו ר א! כעסתי על אלוקים וכמעט על כל מה שהוא ברא. כעסתי על העוול וחוסר הצדק. איך אלוקים היה יכול לעשות לי את זה?! למה אלוקים נתן לי לשאת ילדה זמן רב כל כך רק בשביל לאבד אותה ברגע האחרון?!
אחרי יום קשה במיוחד, התיישבתי ופשוט צעקתי את התסכול שלי לאלוקים. אמרתי לו בדיוק כמה שאני רותחת עליו.
מה שיצא מזה היה פשוט לא יאמן, משהו בלתי צפוי לחלוטין.
באותו יום אפל, כשהדמעות זולגות על לחיי, סוף סוף הסרתי את ידיי מהמושכות.
הבנתי שאני לא שולטת, ושזה בסדר. הבנתי שאני פשוט אף פעם לא אוכל להבין כל מה שאלוקים עושה בעולם, ושגם זה בסדר. אני יודעת שזה נשמע כמו מושגים פשוטים, אבל קבלתם הייתה אחד הדברים הקשים ביותר שעברתי בחיי.
בערך באותו זמן נתקלתי בסיפור מקסים בשם "עקבות בחול", שעזר לי מאוד בחודשים הבאים. בסיפור הזה, אדם חולם שהוא צועד לאורך החוף עם אלוקים. על השמים הוא רואה סצנות מחייו, כשכל סצנה מלווה בשני זוגות עקבות המוטבעים בחול: האחד שלו, והשני של אלוקים. ואז, כשהוא מגיע לקטע האחרון בחייו, הוא מביט לאחור ומגלה שדווקא ברגעים הקשים ביותר והעצובים ביותר בחייו, רק זוג עקבות אחד מוטבע בחול.
בכעס ואכזבה הוא שואל את אלוקים:
אינני מבין מדוע בתקופות הקשות ביותר צעדתי לבדי. אינני מבין מדוע בזמנים שנזקקתי לך ביותר – עזבת אותי!ענה לו אלוקים
בני, אוהב אני אותך ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות שבהן, כה רב היה סבלך, כשאתה רואה זוג אחד של עקבות, לא היו אלה עקבותיך, היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפיי.
באותם חודשים קשים של התאוששות, זכרתי את הסיפור אפילו בימים בהם לא הייתי מסוגלת להאמין במילותיו. ואז, בלי לשים לב, התחלתי להאמין בזה. החלטתי שאפילו כשהחיים קשים, אני עדיין צריכה להיות כאן. אני עדיין צריכה לחיות.
במבט לאחור, אני רואה שביליתי שנה אחרי הלידה כמו זחל בפקעת של צער
במשך 15 החודשים שעברו מאותה לידה, בעלי ואני כל כך השתנינו. האמונה שלנו התחזקה. הענווה שלנו צמחה. הרגישות שלנו לסבל הזולת גדלה.
במבט לאחור, אני רואה שביליתי שנה אחרי הלידה כמו זחל בפקעת של צער. אף אחד לא יכול לראות מה מתרחש בתוך פקעת הגולם. גם אני לא יכולתי לראות, עד שבקעתי ופרחתי מתוכה, מחשיכה לאור היום – השתניתי.
במבט לאחור, אני מבינה שהתינוקת שלנו מעולם לא נולדה, אבל בסופו של דבר, אני כן.
(34) אמונה, 17/1/2013 17:47
הייתי גם אני שם, בתוך השחור השחור הזה
הבן הרביעי שלי, שכ"כ ציפינו לו, מת בתוכי. נפלתי ונפלתי ונפלתי לתוך בור שחור משחור, יאושר וכאב ללא סוף, ייסורים וגעגועים שלא פסקו. מה שהציל אותי היתה קבוצת תמיכה של בנות כמוני. בהתחלה רק סיפרנו ובכינו ולאט לאט עזבו הטישואים את השולחן, הפצירו חיוכים ראשונים ותובנות מהחיים. ב"ה לעולם ועד - תוך 9 חודשים מתחילת הקבוצה כל אחת ואחת מאיתנו החזיקה בתוכה חיים חדשים. הכאב העצמום בסופו של דבר פסק (כמעט. לא שוכחים אף פעם). אני בוכה יחד איתך ומתפללת לטוב יחד איתך
(33) אנונימי, 10/11/2010 20:04
מדהים, ממש עברה בי צמרמורת. זה בהחלט סיפור שילווה אותי הלאה. שלא תדעי עוד צער, והלוואי ותהיי מוקפת בילדים בריאים ושמחים
(32) אנונימי, 28/7/2010 14:24
רחל יקרה
את מדהימה! ואני חיוותי חוויה דומה, אך שונה. אני מאחלת לך הרבה אושר ונחת מהילדים הבאים ושתדעי, שיכול להיות שהתפקיד שלך היה חלק ממשימה גדולה שראית רק חלק קטן ממנה. כמו בסיפור על הילד שמת בגיל שלוש ואמו לאחר מאמצים גילתה מאחד הרבנים שהילד היה נשמה טהורה שבאה להחזיר משו לעולם. הרבה הצחלה באהבה
(31) שרה, 13/3/2010 08:47
אכן נולדת מחדש! הרחבת את עולמך, בגרת, יישר כוחך - מזל טוב אשה יקרה!
(30) , 12/3/2010 14:09
תודה לך על הסיפור המדהים. צנחן.
(29) , 11/3/2010 20:51
תודה לך
אכן הכאב הנשי הוא בעל פוטנציאל אדיר ומסיפורך נראה שהריפוי פוטנציאל גדול לו אף יותר! אני מתמודדת גם עם כאב דומה אך שונה בנסיון להתנהג כאילו הכל כשורה עם המון שנאה והאשמה הפלתי בצער גדול כי פחדתי שלא אצליח להתמודד הייסורים גדולים אך לא היו בי הכוחות בזמו הנדרש מאחלת לך להרבה אושר בריאות חיים קןרנים והמון ילדים בריאים וממאושרים
(28) אנונימי, 11/3/2010 20:09
חבל שלא ציינת אם בהמשך נולדו לך ילדים בריאים.
אני מקווה שכן ושהרבה, ילדים ובריאות.
(27) אביה, 10/3/2010 16:20
לך רחל
שה' יברך אותך בעזרת ה' בהרבה ילדים בריאים ומאושרים!!
(26) מזל, 10/3/2010 10:52
אין מילים כל כך מרגש
שה' יפצה אתכם בהרבה ילדים בריאים ושלמים ויתן לכם כל טוב
(25) שמחה, 10/3/2010 09:59
נחמה
קשה לומר שיש נחמה למצב של הפלה, דבר שב"ה לא עברתי אף פעם אבל נראה לי שאחד הדברים שקצת מועילים זה כשזוכים לילד וללידה שעוברת בשלום ובקלות. מקוה שזכיתם בהמשך גם לחבוק ילד בריא ושלם. הסיפור עצוב מאוד ומרגש. זה נסיון שקשה מאוד לעמוד זו אבל נראה שה' נותן את הכילים והכוחות. יום טוב
(24) אסנת, 10/3/2010 00:15
תודה על השיתוף!
התרגשתי ולמדתי על כח הסבל הנשי שאין לו גבולות. המשיכי להיות גיבורה כמו שאת והקב"ה יברך אותך ואת בעלך בבית מלא שמחה ואושר!
(23) רבקה, 9/3/2010 17:33
רחל יקרה
לפני 3 וחצי חודשים, הייתה לי גם הייתה לי לידה שקטה אחרי 9 חודשים מלאים, אנחנו עדיין מתמודדים עם הרבה קשיים וגם מתחזקים ולומדים מהר על החיים... תודה ששיתפת ,כל חומר שמגיע לידי אני בולעת כהרף עין.. זה עזר לי להתמודדות.. את אישה מדהימה .. אני תמיד אומרת יש אנשים שה' אוהב ,ויש אנשים שהי אוהב יותר כנראה שזכינו להיות בקטגוריה השניה ..
(22) אפרת, 9/3/2010 14:28
מתוך השבר אנו גדלים
מוכר עד כאב החוויה שלאבד תינוק עוד לפני שהכרנו אותו , כאחת שחוותה זאת אני יודעת לומר שקיבלתי שיעור כואב , אך ממנו הפכתי לאדם שמוקיר תודה הרבה יותר על כל מה שיש לי, נולד לי אחר כך תינוק מקסים שמאז שנולד אני אומרת פעמיים בבוקר "מודה אני" בפעם הראשונה ביקיצתי ובפעם השניה כשאני ניגשת למיטתו.
(21) אנונימי, 9/3/2010 12:07
התרופה היחידה היא מהר מהר להיכנס להריון וללדת ילד בריא זה
מה שאני עשיתי חוויתי מה שחווית זה פשוט נורא אף פעם לא שוכחים אבל ילד חדש משכיח ולו במעט את האסון בהצלחה
(20) , 9/3/2010 07:26
סיפור מדהים ומחזק ואכן כל מה שקורה קורה לטובה למרות שברגעים קשים קשהמאד לראות את זהאבל במבט לאחור רואים שיש מי שמנהל את הדברים ורק לטובה וזהכמובן ה' יתברך
(19) ברכה, 9/3/2010 06:26
הסיפור "עקבות בחול"
גם לי הוא עזר להתרומם, במהלך משבר שונה לגמרי (גירושין). תודה שהזכרת לי אותו...
(18) ליאל, 9/3/2010 05:40
ממש מזדהה
בתור אחת שגם עברה אובדן הריון בשבוע 16. ממש העלית לי את כל הזכרונות, אני יושבת ובוכה ונזכרת בלידת התינוק שלי, היה זה בן. בסקירת מערכות גילו מום לב חמור בלב העובר וישר אמרו לי לעשות הפסקת הריון. איזה ימים קשים עברתי, רק המחשבה להרוג את הילד שלי זיעזע אותי וכל התהליך המזעזע של הלידה ממש שבר אותי. והכעס שבא אחר-כך... קשה לחשוב שזה לטובה, כי מה טוב בדבר כזה?? אבל נסתרות דרכי ה', מי יודע במקום מה זה בא...
(17) אנונימי, 8/3/2010 13:57
מקסים
(16) אנונימי, 8/3/2010 07:56
מחזק ומעודד מאוד..
הכתבה מחזקת ומעודדת מאוד.. גם אני עברתי הפלה לצערי והמסר החזק הזה שבעצם הכל מנוהל בידי ה' מעודד מאוד. תודה רבה!
(15) יצחק, 8/3/2010 07:38
מדהים!!
אכן סיפור מחזק
(14) אברהם, 8/3/2010 05:38
השגחה
חצי שנה באתר הסיפור הכי מרגש שקראתי,כנראה שאף פעם לא נבין אייך ההשגחה עובדת במידה והיא קיימת,תפיסת המציאות החדשה של האמא,אני הזלתי דמעה
(13) עדי, 7/3/2010 20:39
זרע יעבדנו
מאיזה שלב נשמה מתעוררת בתחית המתים? כתוב "זרע יעבדנו"- שמשלב שהזרע נכנס לרחם הוא יקום בתחית המתים. אחרי 120 יגשו לכל אישה הרבה ילדים ויקראו לה 'אמא' היא תשאל מי ילד את אלה? ויגידו לה: את. לעיתים התיקון שהיה חסר הוא רק כמה חודשים בבטן של אם צדיקה ושמחה. אי"ה פצפונת תקום לתחיה ותהיה שלך!
(12) אנונימי, 7/3/2010 20:35
מזדהה כל כך
תודה על הסיפור ועל שיעור והכוחות שהוא מביא. עברתי משהו דומה אך שונה. לא טרגי כמו לאבד הריון בשליש האחרון. איבדתי הריון בשלבים מוקדמים הרבה יותר אך הכאב היה עז, והחלל והחוסר היו במלוא עוצמתם, האובדן הוא אובדן... גם אני עברתי שלב של האשמה עצמית, וכעס... ואחר כך השלמה שהכל לטובה ושזה לא נועד להיות ושהגוף הוציא באורח טבעי מה שכנראה אם היה מתפתח היה מתפתח למשהו לא תקין. הכל בידי ריבונו של עולם ואם כך בחר לטוב הוא.
(11) , 7/3/2010 19:30
מתוך היסורים מגיעה הגדילה
הסיפור מצמרר ומחזק באמונה...אין יאוש בעולם כלל , ואין לנו לדעת מה מטרתם של היסורים רק שעלינו לגדול מהם ולצאת מחוזקים! יישר כוח גדול
(10) אנונימי, 7/3/2010 18:42
יפה. התאים לי מאוד, כי אני כחרדית שחורה לכל דבר, קשה לי עם אלוקים.
למה? כי יש שערים שמה שלא נעשה, וכמה שלא נתפלל ונתמוסס בדמעות, וכמה שלא נקיש ונבעט ונזחל - כלום לא יעזר, השער נעול באלף מנעולים, ואני לא מבינה למה, לשם מה אני לא רוצה להבין אני רק רוצה להנות מהחיים, לחיות את החיים. הלואי שהיה לי עם מי לדבר שזה בסדר לחשוב כך, כי המצפון נוסף על הקושי...
(9) , 7/3/2010 18:40
אני מייעץ לגב' הצעירה שתקרא יום יום בתנ"ך 2-3 פרקים ותתבונן בהם (לא באגדה או במה שכותבים הרבנים אלא במילת אלוקים)ואז תתחזק ותדע שלבורא יש כוונות טובות וחיי נצח לכל מי שבא אליו בלב שבור וצנוע גם יודע לפצותינו בסוף יותר ממה שחשבנו/ אמן.
(8) אנונימי, 7/3/2010 18:33
מחזק מאד!
רחל יקרה, גם לי היה מקרה דומה. נישאתי בגיל 19 ונכנסתי מהר מאד להריון. ההריון אמנם היה לא צפוי ולמן הרגע הראשון ידעתי שיבשר צרות. ואכן הוא לא החזיק מעמד. ב"ה, היום אני עוד לא בת 23 ויש לי שני ילדים מדהימים ובריאים ב"ה. למדנו המון מההריון הראשון שלא הצליח, הזוגיות שלנו השתפרה מאד והתעצמה ובע"ה לעולם לא נראה בילדים משהו מובן מאליו!.. מאחלת לכם רק שמחות, והרבה ילדים בריאים! תודה על חיזוק הרוח. זהו מאמר ממש חשוב.
(7) חופית, 7/3/2010 18:31
משתתפת
קשה לבטא במילים את ההזדהות כפי שהרגשתי בעת קריאת המאמר. אני קוראת במהירות והדמעות חונקות את גרוני, זולגות על לחיי... שאף פעם לא נדע צער - ובמיוחד שום דבר שקשור ליקר לנו מכל - המשפחה. עם כל זאת, התרגשתי והתפעלתי לקרא איך הסתיים המקרה, איך האמא למדה שיעור לחיים והוציאה את המיטב גם מהכאב הבלתי נתן לשאת יישר כח ותודה
(6) יקיפ, 7/3/2010 17:57
כל הכבוד על החשיפה - מרגש
ובודאי מועיל ומעודד זוגות שחוו "חוויה" דומה ויש הרבה כאלה
(5) , 7/3/2010 17:23
ריגשת אותי עד דמעות, במיוחד הקטע שצטטת מתוך הספר פשוט חיזק אותי ולימד אותי כמה דברים..ששכחתי
(4) גלי, 7/3/2010 17:02
מרגש עד דמעות ומחזק!
שפרה יקרה! הסיפור שלך מרגש עד דמעות ואין מה להוסיף על מה שכתבת. אני מעזה לפפנות אליך בשם שפרה ולא רחל משום שאני מכירה לא מעט נשים בשם רחל שעברו סבל סביב מה שקורה בהיריון ולידה. אולי זה נשמע שטויות אבל ראיתי לא מעט נשים עם שם זה. אולי רחלי?! כמו כן, לגבי האוכל הבריא שדברת עליו. האם הוא כולל חלב? אם כן, זו בעיה. חלב גורם בעיות בהריונות. עדיף להרבות בפירות, ירקות, אגוזי חיים למיניהם, דגנים מלאים וקטניות ולחם מקמח מלא. אני מקווה שתראי מכתב זה.
(3) בלהה, 7/3/2010 15:53
פיצפונת
שלום לך! קראתי את סיפורך וממש ריגשת אותי. אני היום בתפקידי מטפלת בנשים עם אסון ואבל בדומה לשלך והטיפול מאוד עוזר להם להשתקם,אבל העבודה הממשית היא של האם והאישה בעצמה. שמחה שהתגברת פחות או יותר והחיים ממשיכים. אני בטוחה שלפיצפונת היה תפקיד חשוב בחיים שלך וכאשר היא סיימה את תפקידה המשיכה הלאה. מאחלת לך כל טוב והרבה שמחה ואושר בלהה עזרא רפלקסולוגית מומחית ומטפלת רב תחומית
(2) תהילה, 7/3/2010 14:57
סיפור מרגש... מאוד נגעת לליבי!
(1) חיים ביטרמן, 7/3/2010 14:44
הזדהות מלאה
אני את דברי כותב אליך כא6יב מאמין אבל חילוני. \כתבתך הרשימה אותי עד דמעות....מה גם שהחזיר אותי לבית שלי.... ישר כח על הדרך על שינוי התפיסה ועל התיקון. היי חזקה , והאמיני לעצמך. חיים