סבתא יקרה,

כמעט חודש חלף מאז שנפטרת. אני כל הזמן משחזרת לעצמי את יום הניתוח שלך. ציפינו שתתאוששי, הלב שלך היה חזק, כמו חדש. אבל לא זה מה שנגזר בשמים, סבתא. חשבנו שיהיה לנו עוד הרבה זמן להיות איתך. חשבנו שיהיו לנו המון הזדמנויות לכל הביקורים, לכל הטיולים, לכל החיבוקים ולכל הנשיקות שהתכוונו להרעיף עלייך בעתיד. אנחנו מצטערים סבתא:

  • אני חושבת עליך כל יום. הלוואי שהייתי חושבת עליך קודם.

  • קניתי לך כרטיס ברכה מקסים ליום הולדתך ה-77, שאמור לחול בחודש הבא. עכשיו אני לא יכולה לשלוח לך אותו. הוא מונח במגרה שלי. הלוואי שלא הייתי מחכה עד לאירוע כדי לשלוח לך כרטיס מיוחד.

  • הלוואי שהייתי מקדישה יותר זמן לשמוע על מה שעברת במחנות הריכוז. אני יודעת שלא אהבת לדבר על זה. ובכל זאת, למרות זאת, את הסכמת שיראיינו אותך לקרן השואה כדי שעדותך תישמר לנצח. היית כל כך אמיצה, סבתא. אני לא חושבת שהבנתי מה זה דרש ממך.

  • הלוואי שהיינו משלימות את ספר הזיכרונות שקניתי לך. כל כך שמחת לקבל אותו. תודה לא-ל, הספקנו לתעד את עץ המשפחה שלך. כתבנו את שם בית הספר בו למדת והחברים איתם שיחקת לפני שהנאצים גרשו את משפחתך. כתבנו על ההיכרות שלך עם סבא. אבל לא הספקנו להגיע לפרטים על חייך אחר כך. חשבתי שיש לי יותר זמן. עכשיו לעולם לא אדע.

  • לא ביקרתי אותך מספיק אחרי שהתחתנתי. אני יודעת שהבנת שאני עסוקה עם החיים החדשים שלי, ואז יותר מידי עסוקה עם התינוק החדש. הייתי צריכה לפנות יותר זמן בשבילך. את תמיד היית שם בשבילי, סבתא. וגם אני הייתי צריכה להיות שם בשבילך.

  • כשביקרתי אותך והתינוק בכה הרבה, יצאתי מוקדם יותר ממה שתכננתי. הייתי צריכה להישאר יותר כשביקרתי אצלך. תמיד כל כך שמחת לראות אותי. מצטערת סבתא.

  • הלוואי שהייתי מציעה לצאת לקניות בשבילך ולעזור לך יותר. וכשהצעתי ואת התנגדת כי לא רצית להטריח אותי, הלוואי שהייתי מתעקשת יותר.

  • לקראת הסוף, היית מדברת הרבה על הכאבים השונים שלך. חשבתי שלא טוב לך להתמקד בהם כל כך הרבה, אז לפעמים הייתי משנה את הנושא. הייתי צריכה להיות יותר סבלנית, יותר מבינה. לא הבנתי כמה את חולה, סבתא.

  • הלוואי שהייתי מודה לך על כל כך הרבה דברים, סבתא. על כל הארוחות הנהדרות שהכנת כשנשארתי אצלך, ועל שטיפלת בי כמו בנסיכה. על שכל כך התעניינת בכל אספקט של חיי ושל חיי חברותיי. על שהערת לי בדרכך הכנה והפשוטה, כשלא הייתי בסדר. ומעל לכל, על שגרמת לי להרגיש כל כך אהובה ומיוחדת, אפילו שלא עשיתי שום דבר מיוחד.

  • בלילה שלפני הניתוח, כשאמרתי להתראות, הלוואי שהייתי מחבקת אותך חזק יותר. הלוואי שהייתי מנשקת אותך יותר. הלוואי שהייתי אומרת לך שאת הסבתא הנפלאה ביותר, שיש לי כזה מזל שאני הנכדה שלך. הלוואי שהייתי אומרת שלום כאילו זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותך. לא ידעתי, סבתא. מצטערת. בבקשה סלחי לי.

אני לא יכולה לשנות את מה שכבר היה. אני לא יכולה להחזיר את הזמן לאחור, סבתא. אבל אני יכולה לעשות מה שאני יכולה. לרגשות האשמה היהודיים יצא כבר שם בעולם, אבל שתינו יודעות שלא זאת הדרך היהודית. הדרך היהודית היא להתחרט באמת על מעשינו, ואז לעשות עם זה משהו מעשי. זה מה שאני מנסה לעשות כשאני כותבת את המכתב הזה, סבתא. אולי אוכל לפחות למנוע מאחרים להרגיש את מה שאני מרגישה כעת.

לעולם לא אשכח אותך, סבתא. תמיד אספר לילדיי עליך. אספר להם על תכונותייך המיוחדות, על חוסר האנוכיות ועל הנתינה שלך. אספר להם על אמונתך הבלתי ניתנת לערעור, למרות כל הקשיים והסבל שעברת. אנסה ללכת בדרכיך, סבתא, כדי שתוכלי לחיות דרך נכדייך ונינייך, לנצח.

אוהבת תמיד,

נכדתך.

לעילוי נשמת סבתי ע"ה.