נכנסתי לחנות הנעליים כדי לקנות נעלי שבת לבתי, ישבנו ליד הר של קופסאות נעליים אולם אף דגם לא מצא חן בעיני הליידי שלי. לא האצתי בה לבחור נעל מתוך הערימה, נהניתי כך לשבת מולה ולראות אותה מודדת נעליים חדשות, לי בילדותי לא היה את הלוקסוס הזה ושמחתי שאני יכולה לתת אותו לבתי.

"רגע אחד, יש לנו עוד דוגמא של נעל חדשה, רק לפני כמה שעות קבלנו אותה", בעלת החנות נחלצה לעזרתנו ושלפה מהדלפק נעל לק ורודה ומבריקה שנקשרה בצדדים בשרוכים לבנים.

"אמא, את זה אני רוצה", קראה בתי באושר וכבר פסעה נעולה בנעליים הורודות.

"זה מקסים, נכון? אבל למה את בוכה אמא?"

לא בכיתי. היו אלו זיכרונות כואבים שעלו במעלה הגרון ולחלחו את העיניים, נחפזתי לשלם ולצאת מהחנות. את הדרך חזור עשינו בדממה ורק בבית נתתי דרור לזיכרונות העבר.
 

אין לי הרבה תמונות מבית הספר היסודי, וטוב שכך, איני אוהבת להיזכר בימים ההם. בתמונות הבודדות שברשותי, אני פוגשת ילדה קצוצת שיער, לבושה בצורה מיושנת, פיה קמוץ ועיניה עצובות. כן, זו אני. לא באתי מבית הרוס או שבור, הבית שלי היה סטנדרטי לחלוטין. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה מורה, ואני הייתי הבת השנייה מתוך חמישה ילדים. הוריי דגלו בדעה שהלבוש אינו דבר חשוב כלל, כמובן הוא צריך להיות נקי ומסודר, אולם הוא לא צריך להיות אופנתי ואין סיבה להשקיע כסף בביגוד, כשאפשר למצוא במחסן הבגדים בגדים משומשים במצב טוב ובחינם. אז מה אם מישהו פעם לבש אותם? גם בגד חדש לובשים פעם, פעמיים ובסוף הוא מתבלה.

הוריי חשבו שאין סיבה להשקיע כסף בביגוד כשאפשר להשיג בגדים משומשים בחינם

ייתכן שלו היינו גדלים בשכונה אחרת היה לי קל יותר, אולם המקום בו גדלתי הבליט את שונותי ונתן לי מראה מיושן ולא שייך. בקצה השכונה עמדה שכונת הקוטג'ים, בה גרו כל ההיי-סוסייטי מכיתתי - ילדים שכל כמה חודשים נסעו לחו"ל ושם הוחלפה להם המלתחה בביגוד מנקר עיניים. בבניינים החדשים שצצו כפטריות אחר הגשם בשכונה, גרו בנות בכורות ומטופחות שהוריהם הצעירים עשו את כל המאמצים להלביש אותן בביגוד אופנתי ויקר. אני הייתי מחוץ למעגל, הבגדים שלי לא היו חדשים אלא יד שנייה, והם היו מלפני כמה וכמה אופנות... ממש ענתיקות.

"היא לבושה כמו זקנה", שמעתי פעם את אסנת, 'מלכת הכיתה', מתלחשת מאחורי גבי.

"די, תפסיקי", היסתה אותה יעל, טובת הלב.

אטמתי את אוזני לעלבונות ולרחמים, להצקות ולמבטים המלגלגים ואז... שנה אחת לפני ראש השנה לא יכולתי יותר, התפרצתי לביתי בזעם ואמרתי לאמא שלי שאם לא יקנו לי נעליים לחג אני לא יוצאת יותר מהבית.

הייתי אז בכיתה ה', הנעליים השחורות החגיגיות שלי יצאו מזמן מהאופנה. אסנת הופיעה עם נעלי לק ורודות הנקשרות בסרטים לבנים, ובנות הכיתה צעדו בעקבותיה בנעליים ורודות אופנתיות. הייתה זו עונת החגים וההורים ממילא קנו להן נעליים אלגנטיות לשנה החדשה. הבטתי באימה בנעליים הורודות שהתרבו מיום ליום והרגשתי שאינני מסוגלת יותר ללכת יותר בנעליי השחורות והישנות.

"למה לקנות נעליים, הנעליים שלך טובות? שאלה אותי אמי.

"כי אף אחד לא הולך היום עם כאלה אלטע-זאכן", התפרצתי.

בלילה כשהלכתי לישון, שמעתי את הורי מתווכחים מאחורי דלת המטבח הסגורה, אמא אמרה שאני צריכה ואבא אמר שאין... אמא אמרה שאין ברירה ואבא אמר שאפשר להסתדר... ואני שכבתי במיטתי נושכת את שפתי עד כאב ומתפללת בליבי שאבא ישמע לאמא...שיסכים.

בבוקר המתינו לי ליד המיטה נעליים ורודות, יפהפיות, מבריקות ונוצצות וסרטים לבנים בצידיהן... כמו של אסנת. בקושי יכולתי לנשום מרוב התרגשות, ליטפתי את הנעליים שוב ושוב ולא העזתי לנעול אותם.

"תמדדי אותן, תראי אם הן טובות עלייך", ביקשה ממני אימי.

לא נעלתי אותן, הרגשתי בלב שהן טובות עלי. הנעליים לא היו בקופסא ולא קבלתי סט מדבקות מתנה על הקנייה, אבל הן נראו חדשות ממש. לבשה אותן בוודאי ילדה אמריקאית מפונקת כמו אסנת... פעם אחת היא לבשה אותן וזהו, כבר שלחה אותן למחסן, הייתי בטוחה בכך...

בראש השנה צעדתי לבית הכנסת עם אמי נעולה בנעליים החדשות, עליצות מלאה את ליבי, הרגשתי כה יפה וזוהרת בנעליי הורודות והזוהרות הנקשרות בסרטים לבנים... כמו של אסנת.

אמי נכנסה לבית הכנסת ואנחנו הילדות שחקנו בחצר הסמוכה.

"תתחדשי", אמרה לי יעל הטובה, "מאוד יפות הנעליים שלך".

"הי, הן כמו של אסנת", העירה בת אחרת וכבר הקיף אותי מעגל נרגש. יקרות היו נעליה של אסנת, ומעטות היו הילדות שהוריהן יכלו להרשות להן לקנות זוג כזה, והנה אני אחת מהן... גווי הזדקף בחשיבות והרגשתי כמו סינדרלה בנשף המלכותי.

"אסנת, תראי יש לה נעליים כמו שלך", גררו כמה ילדות את אסנת לחזות בפלא.

אסנת התקרבה, שערה הארוך והבלונדיני אסוף במחרוזת פנינים וורודה ובעיניה הירוקות פליאה וזעם. היא כעסה שלאחת כמוני יש נעליים כמו שלה והתפלאה על כך, היא בחנה ארוכות את נעלי לאור הפנס ואז ביקשה ממני להרים רגל אחת ללמעלה, אני כמו טיפשה בצעתי את הוראותיה ואז התגלתה הסוד.

"אלה נעלים ישנות, הביאו לך אותן ממחסן, נכון? תראו את הסוליות כמה הן שחוקות ומלוכלכות, איך את מעיזה ללבוש אותן? פוי".

חור נפער אז בליבי, הגיחוכים מסביב צלפו בי ללא רחם ואני עמדתי מאובנת מתחת פנס הרחוב הקר.

התקרית של הנעליים העלתה בי פתאום דחף פראי לחפש את אסנת

חלפו שנים מאותה תקרית, וטוב שחלפו, אינני עוד תלמידת בית ספר ואת הזיכרונות הללו אני משתדלת לדחוק עמוק עמוק, למקום בו לא יעכירו את שלוות רוחי. יש לי ברוך ד' זיכרונות יפים אחרים, מהתיכון בו הייתי תלמידה פופולארית, מעשור של חיי נישואין מאושרים ומעבודה נהדרת ומספקת כמורה לחינוך מיוחד. אבל מידי פעם שבים אלי זיכרונות רחוקים ונעל ורודה מבריקה ולה שרוכים לבנים נשזרת בהם כמו אגרוף לתוך הבטן הרכה של ההווה.

התקרית של הנעליים העלתה בי פתאום דחף פראי לחפש את אסנת, רציתי לדעת מה קורה איתה היום? מה היא עושה? ממרחק השנים מוכנה הייתי לסלוח לה, אולם הייתי חייבת לומר לה קודם עד כמה היא פגעה בי.
 

יום אחד פגשתי באסנת, ממש במקרה ארע הדבר, הסתובבתי בקניון והיא בדיוק יצאה מחנות. היא ללא ספק השתנתה, גבהה והשמינה וקמטים קטנים הופיעו כבר בזוויות פיה אך מייד זיהיתי את העיניים הירוקות הגדולות.

"אסנת?"

היא מצמצה בעיניה קלות וזיהתה אותי מייד, נכנסנו למסעדה סמוכה והתחלנו לשוחח. אסנת התעניינה על חיי וסיפרה מעט מאוד על עצמה. הבנתי שחייה אינם סוגים בשושנים.

היה לה בן יחיד בברזיל שעליו התנהל מאבק משפטי והיא הייתה כעת במערכת נישואין שנייה שעמדה לפני פירוק. כנראה שכל אחד מגיע בחייו לשלבים בו נעליו לוחצות ולוחצות עד זוב דם, אף פעם אל תבקשו לעצמכם ללכת בנעליו של מישהו אחר...

העלנו זיכרונות מבית הספר, מהחברות, מהמורות, מבעל המכולות ומדמויות נוספות מהשכונה. אסנת נהנתה להיזכר בימי הילדות הרחוקים. עבורה היו אלו ימים קסומים והיא אהבה להתרפק עליהם מתוך ההווה הכאוב והסבוך בו הייתה נתונה. סיפור הנעליים לא הוזכר במילה אך הכאב שעטף אותו שכך מעט, אסנת כבר לא הייתה מלכת כיתה שתלטנית ופוגעת, אלא אישה שהחיים לא היטיבו עימה.

נפרדנו לשלום והרגשתי שאסנת רוצה לומר לי משהו נוסף, עיניה הביעו תחינה עמוקה ושפתיה ננשכו במבוכה. הטלפון הנייד שבתיקי רטט, מחכים לי בבית והפגישה הארוכה הזו גזלה ממני אחר-הצהריים שלם.

"שלום, אסנת, בהצלחה", הייתי על קוצים, אך לאסנת היה את כל הזמן שבעולם. "אני רוצה לבקש ממך סליחה", אמרה לפתע כשפניה מאדימות ממבוכה.

מבט מהיר חלף בינינו, אסנת זוכרת? ואני חשבתי שאת העלבונות נושאים הנעלבים בלבד.

"סליחה, על הסיפור של הנעליים", אסנת הביטה בי וקיוותה שלא אזכור את אותה תקרית, ייחלה שהפגיעה לא הייתה אחת מאלו המשאירות צלקות לחיים.

"אני סולחת".

רגע הפיוס היה טהור. הוא ניקה משקעים, מחק צלקות והותיר אותי רעננה וזכה ליום הכיפורים, יום הסליחה והכפרה.