במרומי הר הזיתים, הגיעה הלוויה אל סופה. הרבנים סיימו להספיד, ההמונים נגבו את דמעותיהם, הפוליטיקאים באו והלכו, ונריה כהן בן ה-15, הצעיר מבין שמונת קרבנות הטבח בישיבת מרכז הרב, נח מתחת לתלולית עפר טרייה.

אביו, הרב יצחק כהן, רב בתוכנית ההסדר של ישיבת אש התורה, אמר את הקדיש. חברים, קרובים ובני כתתו של נריה, החלו לצאת מבית הקברות ולצעוד במורד ההר בדרכם לעשות את הכנותיהם לקראת השבת. עמדתי שם לצידו של הרב יצחק כשאנשים נגשו אליו וחבקו אותו בתנחומים, לפני שהלכו.

נער אחד אחז בחוזקה בכתפו של הרב יצחק באופן שביטא מצוקה. "איך קוראים לך?" שאל הרב ברכות. הנער מלמל משהו מבעד לדמעותיו. "אה... אתה היית החברותא (שותף ללימוד) של נריה?" הנער הנהן. הרב יצחק הביט בעיניו ואמר: "אוי! עכשיו אין לך חברותא!" הנער פלט אנקה וטמן את ראשו בכתפו של הרב יצחק. השניים בכו יחד, אחד על בנו התמים בעל פני המלאך שנרצח פחות מיממה קודם, השני על חבר ללימוד שעמו לא יוכל לחלוק עוד את ההתרגשות שבהבנת סוגיה תלמודית.

אלה מאיתנו שזכו ללמוד עם הרב יצחק באש התורה, לא הופתעו מיכולתו להבין לנפשו של נער צעיר, כאשר הוא עצמו נתון ביגון עמוק. כולנו יודעים שהוא ענק ברוחו, אדם שערכי מצפונו איתנים, בעל אמונה באמיתות המוחלטות. הוא גאון בתורה, בעל ידע אנציקלופדי בהלכה היהודית. שאלו אותו כל שאלה ביהדות, בחיים או באירועים עכשוויים, והתשובה תמיד תהיה תמציתית וברורה. בשבילי הרב יצחק הוא אות ומופת לאמונה מוצקה באמת. אישיותו שופעת כוח וביטחון שנובע מבהירות ערכית.

כשפגשתי את הרב יצחק בסביבות חצות הלילה ביום חמישי, מספר שעות בלבד לאחר הפיגוע, לא היה לי מושג שבנו נריה היה אחד מהקרבנות. הלכתי בעיר העתיקה והרב סימן לי לגשת אליו. קרבתי אליו, והוא הניח את זרועו סביב כתפי. הוא אמר לי שבנו נעדר, וביקש שאודיע לשני התלמידים שהזמין אליו לשבת שההזמנה לשבוע הזה מבוטלת. הוא אמר את זה בכזאת רכות, בשלווה הרגילה שלו, שלא מייד קלטתי את מימדי האסון. רק למחרת בבוקר, כשגיליתי שנריה היה בין הנרצחים, הבנתי שדיברתי עם הרב יצחק מייד לאחר ששמע את החדשות.

בכל פעם שראיתי את נריה, הייתי רואה מהדורה מוקטנת של הרב יצחק. נריה היה ילד שחי מתוך מודעות עמוקה לדברים החשובים בחיים, והיה מוכן להקריב מעצמו למען ערכים אלה. הוא עטה הבעה ששילבה מנחישותו של אביו יחד עם תמימות מלאכית.

פוליטיקאים רבים, עיתונאים ויהודים בעלי כוונות טובות, יעשו את דרכם לבית משפחת כהן, בציפייה למצוא משפחה שבורה מעוצם אסונה, מהורהרת לגבי עתידה. אבל לי אין ספק שהם ימצאו את עצמם עומדים מול כותל מוצק של אמונה ואופטימיות, אמונה עמוקה ביכולתו של העם היהודי למלא את ייעודו בתור אור לגויים. אני בטוח שהסצנה הזאת תחזור על עצמה בשבעת בתי האבל האחרים. המשפחות האלה, שהושלכו אל אור הזרקורים בניגוד לרצונן, כולן מסורות בלהט למילוי תכליתו של עם ישראל ולחיזוק אמונתנו ותקוותנו.

לא הכרתי טוב את נריה, אבל הספדו של רבו הדגיש את אישיותו הישרה, את חוסר היכולת שלו להסתפק בפחות מהאמת הצרופה. אני משוכנע שסיפורים רבים יעלו במשך השבעה. בשבוע הזה יתאבלו הרב יצחק ואשתו על מותו של בנם, ילדיהם יתאבלו על מותו של אחיהם האהוב, בני ישיבתו יתאבלו על מותו של חבר יקר. בואו נתאבל כולנו ולא נניח לנר י-ה, נרו של ה', לדעוך. הבה נפנים אל ליבנו את האסון הנורא הזה, נחוש בכאב ונבטיח להשתנות לטובה במשהו. הבה נהיה חלק ממורשת האמת והנאמנות של נריה.

*הקוראים יכולים לשלוח את תנחומיהם למשפחה בתגובה למאמר.