אילו נתנו לי רק חצי שנייה לתאר את הבית שלי, הייתי פולט בקלות "ללא הפסקה". עם שמונה ילדים משלנו כמו גם אחיינים אחייניות, שכנים, תלמידים וחברים שנכנסים ויוצאים בכל שעה של היום והלילה, נראה שהחיים אף פעם לא משתתקים. קירות ביתנו הירושלמי נמתחים עד קצה גבול היכולת ומעבר לכך, כדי להכיל את כל האורחים שלנו עם המשפחה הנרחבת. בשבתות רבות אנחנו מעטרים את רצפת הסלון במזרנים מקיר לקיר, כדי לאכלס את כל הישנים בבית. הרבה פעמים אנחנו מצטופפים עשרים איש סביב שולחן השבת, ולפעמים אף יותר.

במבט לאחור, קשה לקלוט שעברו כבר יותר מ-25 שנה מאז היינו אשתי לאה ואני הזוג הטרי ביותר בשכונה. השנים חלפו במצעד אינסופי של אסיפות הורים, אבעבועות רוח, טיטולים, צחוקים, טיולים משפחתיים, שיעורי בית, ברכיים חבולות, פתקי איחור ומאות פעילויות אחרות.

ואז, פתאום, בגיל 45 ו-46, חיתַנּו את שלוש בנותינו הגדולות, כל השלוש בתוך 14 חודשים. רק אז למדתי להכיר את מלוא משמעותה של המילה 'עסוק'. לא הפסקנו לרוץ, לתכנן, לארגן ולקנות במשך 14 חודשים מלאים.

כשהגיעה החתונה השלישית, התמונה המשפחתית שלנו הייתה משהו מיוחד; אשתי ואני כשני הורים צעירים, אמי, אחינו ואחיותינו, בתנו הכלה היפהפייה, חמישה ילדים בגילאי 3 עד 15, שלושה חתנים חדשים - ושתי בנותינו הגדולות בהריון נראה לעין.

על פי המסורת היהודית, חגגנו את ימי ה'שבע ברכות' שלאחר כל חתונה: כל יום אצל חברים אחרים או אצל קרובי משפחה שאירחו את הסעודות החגיגיות, למשך שבוע. סך סופי של 21 מסיבות, אם לא נוסיף לחשבון את מסיבות האירוסין.

סוף כל סוף, הגענו לסופה של המסיבה האחרונה, איפשהו בקצהו המרוחק של המושג "חצות הלילה". אשתי חזרה הביתה כדי לקרוס למיטה. אני נשארתי להיפרד מהמחותנים החדשים שלנו, שעמדו לחזור לארה"ב.

למרבה המזל, יש עוד חמש שנים, פחות או יותר, עד שיגיע ילדנו הבא לגיל הנישואין, אז ציפינו למנוחה טובה ולתקופה ארוכה של רוגע.

דפיקות עזות על דלת חדר השינה שלפו אותה מחלומותיה. "שושנה צריכה אותך!"

אשתי רק נכנסה למיטה - לקח לה בערך שתי שניות להירדם והיא ישנה חזק למשך דקה שלמה - כשדפיקות חזקות על דלת חדר השינה שלפו אותה מחלומותיה.

"שושנה צריכה אותך!" צעק החתן המאוד-שקט-בדרך-כלל שלנו מעבר לדלת. "עכשיו!"

בלב הולם כמטורף זינקה אשתי מהמיטה, לבשה חלוק ורצה אל הסלון. "משהו לא בסדר", בכתה שושנה בכורתנו, פניה מעוותים בכאב - "אני חושבת שאני יולדת."

"מתי התחילו הצירים?"

"עכשיו, אבל הם חזקים, מאוד חזקים."

"אני חוששת שהם עשויים להימשך עוד די הרבה זמן", אמרה אשתי בהזדהות. "ליולדת בפעם הראשונה זה יכול לקחת יום שלם. ואז, כשהצירים הופכים קרובים יותר זה לזה והרבה יותר חזקים, התינוק נולד. ככה זאת לידה."

"לא אמא, לא נראה לי. משהו לא בסדר! הם מאוד קרובים, מאוד חזקים, עכשיו!"

אשתי הבינה שיתכן שהלידה הזאת לא רגילה. "תשכבי על הספה... לא, שבי על הכורסה. אני אקרא לאמבולנס."

פחות סיכויים שהיא תלד בישיבה, חשבה אשתי לעצמה כשהיא רצה לטלפון (טוב, זה מה שנשמע לה הגיוני באותו רגע). בעוד לאה מתקשרת, עזר בן החמש-עשרה שלנו לשושנה לנעול נעליים כדי שתוכל לצעוד לאמבולנס.

"זאת הלידה הראשונה שלה?" שאל המוקדן בטלפון.

"כן", ענתה אשתי.

"מתי התחילו הצירים?"

"עכשיו."

עוד יולדת טרייה, בוודאי חשב המוקדן לעצמו, וגלגל את עיניו כלפי מעלה. "אז אתם לא צריכים לדאוג", הוא אמר בסבלנות. "לידות נמשכות כמה זמן. בלידה ראשונה זה יכול לקחת יום שלם. רק כשהצירים נהיים יותר תכופים והרבה יותר חזקים, הלידה ממש קרובה."

"הם מאוד חזקים ומאוד קרובים, כבר עכשיו", טענה אשתי. "אני אחות! ילדתי שמונה פעמים. זאת לא לידה רגילה. תגיעו מייד!"

"תבדקי שדלת הבניין לא נעולה, גברת", אמר המוקדן בקול נמוך ויציב. "מייד נגיע."

הטלפון חסר הנשימה של לאה הגיע אלי כשנהגתי בנחת הביתה, מעלה זיכרונות סנטימנטאליים על כל מה שעברנו במשך 14 החודשים האחרונים. "שושנה יולדת. הזמנתי אמבולנס. בוא הביתה! מהר!" ברגע שסיימה אשתי לדבר, הותרתי הרחק מאחורי את גבול המהירות המותרת.

לאה שמטה את הטלפון לקריאות "אמא אמא, התינוק יוצא!" היא רצה לצידו השני של החדר וכרעה על הרצפה מול שושנה. "התינוק יוצא! הוא יוצא עכשיו", שושנה צרחה. אשתי הושיטה יד. הראש היה בחוץ! בתוך שנייה, הכתפיים באו בעקבותיו. אשתי אחזה בהן ועזרה לתינוק לגלוש החוצה. למרבה המזל, חבל הטבור לא היה כרוך על צוואר התינוק.

כשהיא מיילדת את הנכד הראשון שלה באמצע הסלון שלנו, הדהדה מחשבה סנטימנטאלית יחידה כל הזמן בראשה. הוא כל כך חלקלק. אני מקווה שהוא לא ייפול לי מהידיים. אשתי החזיקה את התינוק הפוך כדי לנקות את הריאות שלו וצבטה ברגלו כדי שיבכה. התינוק נראה בריא. הוא בכה מייד. היולדת ואמה נראו גם הן בריאות. גם הן בכו מייד. לאה עטפה היטב את התינוק בחלוק שלה, כדי לשמור על חום גופו, וחיכתה לקולו של האמבולנס.

באותו רגע, חרקתי אני את הסיבוב האחרון לרחוב שלנו, מייד אחרי אמבולנס דוהר. התפרצתי לתוך הדירה במרדף חם אחרי אנשי מד"א, אל קבלת הפנים החמה של בכיו של נכדנו הראשון בן 90 השניות. בתי ישבה ברפיון על הכורסה כאילו היא נחה להנאתה. אשתי ישבה על הרצפה מחבקת את התינוק הכי יפה בעולם. חבל הטבור קישר בין שלושתם.

"תראה," קראה אשתי. "יש לנו כאן נכד מקסים!"

נותרתי בלי מילים.

התבוננתי באשתי; היא הביטה בי. ידעתי ששנינו חושבים אותו הדבר. ואו! האם הפכנו להיות סבא וסבתא בסלון הבית שלנו? כל כך אופייני.

בניד אצבע הוא שלח אותה לצד החיים. 55 שנים אחר כך, אנחנו מקדמים בברכה את נינה החדש בירושלים.

חשבתי על מה שהיה לפני 55 שנה. 10 שנים תמימות לפני שנולדתי. אמי עמדה רועדת בשערי אושוויץ, חרדה מתוצאותיה של הסלקציה. עיניה החומות הכהות חדרו לעיניו המרושעות של ד"ר יוסף מנגלה, לא ממצמצות אף לרגע. אולי אני עור ועצמות, היא הצהירה בשקט, אבל אני חזקה ואני אחיה. בניד אצבע הוא שלח אותה לצד החיים. 55 שנה אחר כך – היא עודנה אתנו! - אנחנו מקדמים בברכה את נינה החדש בירושלים.

הטראומה וההתרגשות של אותו ליל נובמבר נִסי לפני פחות מ-5 שנים, היטשטשו מאז לזיכרונות מיוחדים. אשתי ואני עדיין עמלים מסביב לשעון לגדל משפחה גדולה. עדיין יש לנו ילדים לא נשואים והמון אורחים. נכנסנו מייד לתפקידנו החדש בתור סבא וסבתא ואנחנו מחכים בציפייה נרגשת לכל ביקור מהילדים והנכדים שלנו.

אבל מדי פעם, כשאנחנו מסתכלים על נכדנו הבכור בן הכמעט-חמש מתרוצץ בסלון, כשאחריו רצה אחותו הקטנה, שני אחים קטנים עוד יותר וחבורה של בני דודים קטנים, אנחנו נזכרים באותו לילה מיוחד. אנחנו מעיפים מבט אל הכורסה שלנו ומחייכים. כאן התחיל הכל; ואיזה מקום יכול להיות טוב יותר, מאשר סלון ביתנו החמים?