זה לא עומד להיות בוקר קל, חשבתי לעצמי כשעניתי לטלפון החמישי בשעה האחרונה. בדיוק כשהייתי בתורנות, נראה היה כאילו כל תושבי לוס-אנג'לס סובלים מחום ומשיעול והם זקוקים לעזרתי. (ואמנם הייתה זו עונת השפעת).

ילדיי, שהבינו מיד שאני "משותקת" בזמן שאני מחוברת לטלפון, ניצלו את ההזדמנות כדי להשתולל ברחבי הבית ולהפוך אותו כבר בשעת הקימה בבוקר. בחיוכים רוחשי מזימות, הם התגנבו סביב חרישית ובשעה שדנתי בצבע הליחה של חולה מסוים, הם הוציאו מהמזווה את כל קופסאות השימורים.

כשבעלי הגיע הביתה שעתיים לאחר מכן, כבר הייתי מותשת מההתרוצצות ומניקיון הבלגן שהשאירו אחריהם. לבי הלם בחוזקה. פלסטרים היו מודבקים על הקירות, דגני בוקר היו מפוזרים על הרצפה, הרהיטים בסלון עשו רוטציה ואני עדיין הייתי בטלפון עם חולה משתעל. שלא לדבר על כך שהייתי חייבת להגיע לבית החולים לפגוש חמישה חולים במחלקה ואחד בחדר המיון.

בדרכו השלווה והמרגיעה אמר, "תירגעי, אני אטפל בזה".

בעלי שלח מבט אחד בפניי היגעות ומבט אחר במהומה ששררה ברחבי הבית ובדרכו השלווה והמרגיעה אמר, "תירגעי, אני אטפל בזה".

"להירגע?!", עיניי כמעט יצאו מחוריהן. "אני חייבת לזוז".

ג'וליה, בתי בת ה-3, הבינה שמצב רוחי אינו בדיוק מזהיר ובאותו רגע התקרבה בביישנות, טיפסה עליי וכרכה סביבי את ידיה ורגליה בחיבוק חזק.

"אני אוהבת אותך", היא לחשה, טומנת את ראשה בצווארי.

"גם אני אוהבת אותך, אבל אני חייבת ללכת", רטנתי, נרגזת. "יש לי חולים לבקר", אמרתי, בשעה ששלחתי אותה לדרכה.

החולה הראשון היה מר מיטשל, והדבר יוצא הדופן היחיד בביקור שלי אצלו היה, שהביקור היה רגיל לחלוטין. שלושה ימים קודם לכן הוא עבר ניתוח שגרתי, ולפי תוצאות הבדיקות שלו, המדדים הממוחשבים והרישומים בגיליון, נראה שהוא מתקדם יפה ואמור להשתחרר לביתו ביום המחרת.

יפה עד כאב

נכנסתי לחדרו. איש גבוה ומוצק, בתחילת שנות ה-60 לחייו ובשיער מאפיר, קיבל את פניי, כשהוא יושב ליד החלון ומביט החוצה. הצגתי את עצמי ובעודי מרגישה עדיין את המתח של הבוקר, שאלתי בתמציתיות רבה ככל האפשר את רשימת השאלות הארוכה שעליי לשאול. האם הוא אוכל, מתהלך, הולך לשירותים? הוא הנהן בתשובה לכל השאלות, כך שהתחלתי לבדוק אותו. בעודי מקשיבה לריאותיו, הוא ראה אותי מביטה על פרחי הצבעוני האדומים על אדן החלון.

"אה, אשתי הביאה אותם. היא לא יכולה לבוא לבקר אותי היום. אנחנו משפצים את הבית, אבל מחר אחזור הביתה".

סיימתי את הבדיקה ועמדתי לעזוב. בהביטו מבעד לחלון, הוא אמר בגעגוע, "את יודעת, לפעמים זה כל כך יפה, שזה גורם ללב שלי לכאוב".

אחרי הבוקר שעבר עליי, מצב רוחי היה רחוק מלהיות סנטימנטלי, אבל ניגשתי לחלון למרות זאת. הוא צדק – היה זה אחד מאותם ימי חורף בהירים ומדהימים בדרום קליפורניה – כשהאוויר נקי וצלול לאחר הגשם. מחלון חדרו בקומה השמינית נשקף נוף מרהיב, מהאוקיינוס ועד לפסגות ההרים המושלגות. היה זה בדיוק אותו שבוע בחודש פברואר בו פורח היסמין, ויכולנו לראות את הפרחים הסגולים בשבילי בית החולים.

בפעם הראשונה באותו בוקר לקחתי נשימה עמוקה והנחתי לגופי להירגע.

בפעם הראשונה באותו בוקר לקחתי נשימה עמוקה והנחתי לגופי להירגע. עמדתי לצדו במשך מספר דקות ואמרתי לו שנתראה מחר. היו לי עוד חולים לבקר.

כמה שעות לאחר מכן, כשיצאתי מבית החולים, עצרתי לרגע, הרחתי את ניחוח היסמין הרענן והודיתי לא-ל על השמש החמימה המלטפת את פניי.

לא חשבתי שוב על מר מיטשל עד יום המחרת בשעה 5:45, כשקיבלתי קריאה מתחנת האחיות עם ההודעה: "רצינו להודיע לך שמר מיטשל נפטר הבוקר. אנא התקשרי אלינו".

הייתי המומה. מבחינה סטטיסטית ידעתי, שאחוז מסוים של אנשים (למרבה המזל מדובר באחוז קטן ביותר), נפטר ללא אזהרה לאחר ניתוח – מקרישי דם או אפילו מהתקפי לב, אך לא יכולתי להאמין שהאיש המתוק והעדין שפגשתי יום קודם לכן איננו עוד. רעד חלף בגופי כשנזכרתי, שיהיה עליי לערוך את שיחת הטלפון הנוראה ביותר שגברת מיטשל עומדת אי פעם לקבל. השעה הייתה 5:51 ביום שני בבוקר וחייה עמדו להשתנות לעד. ממש לא רציתי לקבל אחריות זו על עצמי.

בדיוק אז ירדה ג'וליה בחוסר יציבות מהמדרגות, משפשפת את עיניה המנומנמות עדיין. היא הרימה את מבטה בעפעפיים כבדים ובחצי חיוך. בכותנת לילה אדומה עם ציורים של כלבלבים היא נראתה כל כך יפה, שלבי כאב. החלטתי לתת לגברת מיטשל ולעצמי עוד כמה דקות של דחיית הקץ והרמתי את ג'וליה, עוטפת אותה בזרועותיי בחיבוק חזק.

"אני אוהבת אותך", לחשתי וטמנתי את ראשי בשערה הרך.

עמדתי וחיבקתי אותה, אחוזת אימה מהמשימה שעמדה לפניי. היא התחילה להתנתק מאחיזתי. היא רצתה לראות "רחוב סומסום". שאפתי את הריח המתוק של צווארה פעם אחת אחרונה ובאי רצון, שחררתי אותה.

ואז, בדמעות בעיניי, לקחתי נשימה עמוקה, נשאתי תפילה חרישית וניגשתי אל הטלפון.