לכולנו יש תירוצים מדוע אנו קוראים מגזיני "נשים": "חיכיתי בתור בסופרמרקט", "הייתי אצל רופא השיניים", "הייתי תקוע בערבות מונגוליה ולא היה מה לקרוא, חוץ מעותק ישן מלפני 10 שנים של..."

לי יש תירוץ משלי: אני עוסקת במחקר לא רשמי לגבי הגישה המערבית כלפי נושא ההזדקנות ולא תאמינו כמה מודעות מפרסמות קרמים נגד קמטים וכמה דרכים מוצעות, לעכב את השפעות ההזדקנות.

לאחרונה הלכתי לקבל טיפול פנים (לאחר שנכנעתי למטר הפרסומות ש"חקרתי"!). האישה שטיפלה בי התחילה לתאר את קו המוצרים החדש שלהם, או כפי שהיא ניסחה זאת: "מוצרים לנשים עם עור מבוגר". עור מבוגר?! כמעט נמלטתי משם כל עוד נפשי בי. אין לי שום עור מבוגר. ומה זה בכלל, עור מבוגר? האם זה אומר שהחוכמה שצברתי במהלך השנים, השמחה והצער, השאיפות שלי למצוא משמעות ולהשפיע על חייהם של אחרים – כל אלה ניכרים בעור שלי? או שמא הכוונה פשוט לעור זקן, גס ומקומט? האם "מבוגר" הוא הלשון הנקייה החדשה?

תרבות רדיפת-היתר אחר הנעורים

למה זה אכפת לי? הרי כל קמט או "קמט צחוק" (!) הוא אות כבוד – סמל לכך ששרדתי מאבק נוסף וחוויתי הנאות חדשות. מה יש לחברה שלנו נגד הזדקנות וכיצד מצאתי את עצמי מחזיקה באותן דעות קדומות נפוצות?

יחסית למשפחה גדולה עם תקציב מצומצם, חדר האמבטיה שלי מלא בקרמים, תחליבים וג'לים שמבטיחים לעכב את תהליך ההזדקנות. קרמים שונים לעיניים, לשפתיים, לצוואר ולפנים. מסכות להסרת תאי העור המתים ומסכות מייבשות. חומרים למיצוק העור, לכיווץ הנקבוביות, לתוספת לחות. עם אלפא-הידרוקסי, בתא-הידרוקסי, עם רטינול A, עם אנטי-אוקסידנטים. התגלית האחרונה, הנוסחה החדשנית ביותר. החומר שבאמת עובד – וזו הבטחה שלנו!

מה השתבש? מדוע איננו יכולים להזדקן בחן, בגאווה וליהנות מהמאמצים שהשקענו?

מה השתבש? מדוע איננו יכולים להזדקן בחן, בגאווה, ליהנות מהמאמצים שהשקענו, מהחוויות שצברנו ומהחוכמה שהרווחנו בזיעת אפינו?

זוהי תרבות של הערצת הנעורים והיא הרסנית כלפי כל חבריה.

אולם, זה לא תמיד היה כך.

כשהזיקנה באה לעולם

בתורה כתוב שאברהם אבינו התפלל לסימני הזיקנה (עכשיו אנחנו יודעים את מי להאשים!). עד אותה נקודה, אברהם ויצחק נראו כמעט אותו הדבר, אולם אברהם הבין שזה לא כל כך "זוהר" כמו שזה נשמע.

לכן, הוא התפלל לקב"ה שייתן לאנושות את אותות הזיקנה, הוא ידע שבסופו של דבר אם נתבונן לעומק, זה יהיה לטובתנו.

למרות שלא היה לו צורך בכבוד אישי, אברהם ידע כי אין זה מועיל לחברה להפגין חוסר כבוד כלפי אנשים מבוגרים – הורים, סבים, דודים ודודות. הוא הבין שחברה אשר לא מוקירה ומעריכה חוכמה שנצברה כתוצאה משנות חיים ארוכות היא חברה שטחית וזמנית יותר.

לכן, הוא התפלל לקב"ה שייתן לאנושות את אותות הזיקנה – שיער אפור (או היעדר שיער), קמטים, כתמים... הוא ידע שבסופו של דבר אם נתבונן לעומק, זה יהיה לטובתנו.

כשאינני מופגזת בתמונות של נשים צעירות ויפות (וחטובות, כמובן), או בהנחיות לגבי האופן בו ניתן להחיות עור זקן ועייף, המרדף הבלתי פוסק אחר הנעורים מעציב אותי.

כשאינני מנסה קרם עיניים חדש (זה שמבטיחים לי שכספי יוחזר לי, אם הוא לא יפעל תוך X יום), נקודת המבט הזו מכאיבה לי.

חנכו את ילדיכם היטב

האם אני באמת רוצה ללמד את ילדיי שרק הנעורים נחשבים? האם אני רוצה לגזול מהם את הכבוד לקשישים ואת הזדמנויות הלמידה הנפלאות הטמונות בגיל המבוגר? האם אני רוצה שהם יחשבו כי חייהם הסתיימו, לאחר שהגיעו לגיל מסוים? האם אני רוצה שהם יחשבו כי חיי יסתיימו, מעבר לגיל מסוים?

או שמא אני רוצה שכל שנה, כל רגע, יהיו יקרים? האם אני רוצה שיעריכו את הצמיחה וההבנה הנרכשות עם חלוף הזמן?

אני רוצה להרגיש ביטחון עם עצמי, כדי להישיר מבט אל המראה וליהנות ממה שאני רואה.

אני רוצה להרגיש ביטחון עם עצמי, כדי להישיר מבט אל המראה וליהנות ממה שאני רואה, להביט לאחור אל העבר ולומר, "הרווחתי את הקמט הזה ביושר" ולהביט קדימה אל העתיד, בציפייה לצמיחה נוספת ולהזדמנויות רבות יותר – וכן, גם לקמטים נוספים.

אנו זקוקים למסע פרסום רציני באמצעי התקשורת, כדי לשנות את התדמית של האוכלוסייה שעברה את גיל הארבעים (גם בעיני עצמה). הייתי רוצה להיות בחזית... הייתי רוצה להיות אחת מנושאות הדגל של מסר שינוי התדמית... הייתי רוצה... אך אם רק תרשו לי הייתי קודם רוצה להזמין איזה קרם צרפתי חדש נגד קמטים, ששמעתי שהוא ממש מחולל פלאים.

מה שפרסומות יכולות לעשות...