תמיד ידעתי שיש משהו מיוחד בסבתי. 'מאמה', כמו שכינינו אותה בחיבה, הייתה אדם מיוחד. פניה הקרינו חמימות ייחודית, כמעט לא מהעולם הזה.

מאמה הייתה תאומה, היא נולדה באמדן שבגרמניה בשנת 1904 למשפחה אירופית חמה, והייתה הבת ה-11 מתוך 12 ילדים. מספרים שבתור ילדה, מאמה הייתה אמיצה ומלאת חיים. היא הייתה מספרת לנו המון סיפורים על מעשי הקונדס שהיא עשתה לאחיה ואחיותיה הגדולים ממנה, הכל בהומור ובטוב טעם. מאמה נישאה לסבי, וביחד הם עמדו מול מוראות גרמניה וצרפת הנאציות, וכמו רבים אחרים, הצליחו לשרוד רק בניסי ניסים.

מאמה הייתה מלאת עוצמה, אצילות ואומץ, שנבעו מתוך התגברות על קשיים. היא הייתה נועזת וחסרת פחד. פעם, כשהיא כבר היתה מבוגרת, פורץ עקב אחריה לתוך דירתה, הפיל אותה על הרצפה ודרש כסף. מאמה התעשתה במהירות, הושיטה לו מעט כסף, הציעה לו לשתות משהו ולוותה אותו החוצה.

למרות האתגרים הרבים עמם התמודדה מאמה, שמחת החיים שלה האירה את כל חייה. תיק היד שלה היה תמיד מלא בממתקים לחלק לילדים, ותמיד יכולת למצוא על פניה חיוך חם. מאמה חיה עד גיל 101, ועיניה זהרו בניצוץ ותעוזה של ילדה.

אפילו כילדה יכולתי להרגיש שמאמה היא אישה בעלת אופי נפלא ובעלת כוחות מיוחדים, אבל מה שהכי בלט בעיני אצל סבתא, היו הידיים שלה. כשהייתי קטנה, הייתי מחזיקה את ידיה של סבתא ומתפעלת מהסדקים והקמטים הרבים. הרבה פעמים הייתי חושבת מאיפה הגיעו כל כך הרבה קמטים לידיים של סבתא. הידיים הקמוטות הללו קרנו; הן היו חמימות ורכות והיו מקבלות את ידי באהבה.

כשגדלתי ולמדתי קצת יותר על חייה של מאמה, התחלתי להבין יותר על כל בליטה ושקע בידיה. גיליתי שלכל קמט יש סיפור, ולכל קפל שיעור. היו קמטים שסיפרו על קליעת הבצק לחלות של שבת, ועל הדלקה אוהבת של נרות שבת קודש בכל ערב שבת.

היו קמטים שסיפרו על הנס שהיא זכתה לחבוק סוף כל סוף תינוקות משל עצמה

היו קמטים שהעידו על אימת המעצר של סבתא על ידי הנאצים, ועל התנסויותיה במחנה הפליטים המפורסם – גור, בצרפת.

היו קמטים שסיפרו על מכתבי האהבה הרבים שמאמה כתבה לבעלה, כשהיה כלוא במחנה כפייה בחלקה הכבוש של צרפת, מכתבים יקרים שאנחנו שומרים עד היום.

קמטים שנוצרו מבחישה אוהבת בסירי מזון ענקיים ליתומים יהודיים בבית הילדים הצרפתי של ה-OSE, וקמטים ששמרו את כאב חיבוקם וניחומם של אותם ילדים קטנים חסרי הורים בצרפת הכבושה על ידי הנאצים.

היו קמטים שסיפרו על הנס שהיא זכתה לחבוק סוף כל סוף תינוקות משל עצמה, להם היא חיכתה זמן רב כל כך – 15 שנות נישואין. מובן שהיו גם קמטים שסיפרו על הפחד והאומץ להגן ולהסתיר את תינוקותיה היקרים ממלתעות הרשע הנאציות. ולסיום הקמטים שדיברו גם על חיבוקו של כל אחד מנכדיה וניניה האהובים.

לכל אחד מהקמטים הרבים בידיה של סבתא היה סיפור עמוק משלו. חלקם דיברו על אהבה וצחוק, אחרים על כאב, התמודדות, יגון, הישרדות ותקווה. לידיה של מאמה היה ברק עדין, הן היו קמוטות ויפות. הן האירו באור שנולד מעבודה קשה, התמדה ואמונה איתנה.

הפעם האחרונה בה אחזתי בידיה היקרות של סבתא, הייתה בדיוק לפני שהיא נשמה את נשימתה האחרונה בגיל 101. ידיה של מאמה עדיין להטו, ואני עדיין יכולה לחוש בחמימות שהן העבירו. ידיים אלה, עם קמטיהן הרבים, שכל אחד מספר סיפור שונה, העבירו יותר מחמימות. ידיים אלה שאחזו בשלי, העבירו את אש האמונה הנצחית מנשמתה הקדושה של סבתי לדורות הבאים אחריה.