"את שוב קורנת", אמר בעלי, כפי שהוא מציין לעתים קרובות כשאני בהריון. אני אוהבת להיות בהריון. תחושת העונג מכך שאני כל הזמן יוצרת חיים, אפילו כשאני ישנה, ממלאת את כל כולי.

זה היה ההריון השלישי שלי, והוא התפתח מצוין, עם הבחילות האופייניות והסלידה מבשר, אבל לא יותר גרוע מזה. ההריונות הקודמים היו קלים, בסיכון נמוך ופשוט נפלאים, ואני לא ציפיתי למשהו שונה. אני משערת שאף אחד לא מצפה לדברים כאלה.

הכל יכול להשתנות בן רגע. הילדים שלי התעוררו מוקדם בבוקר ופצחו ברעשי הבוקר הרגילים. שכבתי במיטה וקוננתי על משכימי הקום שלי, ופתאום חשתי בשטף דם עז; ואחריו הגיעו עוד כמה. זחלתי מהמיטה והתלבשתי בדיוק כשבעלי חזר מבית הכנסת. "אני מדממת. אני חושבת שאנחנו צריכים לנסוע לבית החולים." ברגע שהילדים היו מוכנים, החלטנו לצאת לקופת-חולים שם ננסה להתקבל לרופאה.

כשהמתנו לאולטרא סאונד, הכנתי את עצמי מבחינה נפשית לשמוע שהעובר אינו חי. "יש דופק", אמרה הרופאה. היא הסבירה שהיא לא מוצאת באולטרא סאונד סיבה ברורה לדימום. עצתה הייתה שאני אנוח, אתפלל ואקבע תור לבדיקת מעקב נוספת באולטרא סאונד, לשבוע הבא.

חזרנו הביתה ונערכנו לאפשר לי מנוחה רבה ככל הניתן. גייסנו עזרה של מנקה ובייביסיטריות לשעות אחה"צ ותכננו שבעלי יכבס ויערוך את הקניות. הייתי רק בשבוע העשירי; נותרו לי עדיין 30 שבועות. אבל נעשה כל מה שצריך כדי לזכות בתינוק בריא ולידה בריאה.

אחרי שבוע ארוך בו ישבתי על הספה, חזרנו לביקורת, וציפינו שהכל יהיה בסדר. "יש נוזל כלשהו ליד השק שלא אמור להימצא שם", אמרה לנו הטכנאית. היא קבעה לנו לחזור למחרת כדי לראות רופא אולטרא סאונד. שמתי לב שהיא כותבת משהו על צורה לא תקינה של הראש.

"ראית את זה?" שאלתי את בעלי.

"היא בסך הכל מתכוונת שהיא לא יכולה לראות את צורת הראש בגלל הנוזל המיותר", הייתה תשובתו. ואני קיבלתי אותה בחשש.

למחרת הגענו לפגוש את הרופא. בחנתי פוסטר על הקיר שכלל עוברים בשבועות שונים של ההיריון. בגיל 11 שבועות, העובר כבר נראה כמו תינוק. אורכו קרוב ל-10 סנטימטרים, ויש לו פנים, ידיים ורגליים. ליטפתי את הבטן שלי, כשאני חושבת שככה נראה התינוק שלי.

פשוט ככה. נשאתי בתוכי חיים, וכעת אני נושאת מוות

הרופא בחן את האולטרא סאונד במשך מספר רגעים ואז אמר "יש בעיה". מילים שאף אישה הרה לא הייתה רוצה לשמוע. "יש חור בגולגולת, והמוח לא בתוכה. התינוק הזה לא יחיה, ואת צריכה לסיים את ההיריון".

פשוט ככה. נשאתי בתוכי חיים, וכעת אני נושאת מוות. הדמעות התחילו לזרום.

"עד כמה אתה בטוח?" שאל בעלי.

"תשעים אחוז", הוא ענה.

הוא אמר לנו לקבוע תור לגרידה. המתנתי בחוץ כשהם הכינו את הניירת, וניסיתי להבין מה קורה כאן, אבל כלום לא הסתדר לי. כל מה שרציתי היה לגמור עם הכל. המחשבה שאני נושאת בתוכי מוות, הייתה בלתי נסבלת. ישבתי שם בוכה ומלטפת את הבטן שלי, מתייסרת מהידיעה שהתינוק הזה, שליבו פועם ושנאחז בכל כוחו בחיים, עומד למות. עם זאת, התמודדתי עם תינוק מייבב בן פחות משנה בעגלה, שזקוק לתשומת לב.

התייעצנו עם הרב שלנו, שהורה לנו לחכות עם ההפלה, ולקבל חוות דעת שנייה של מומחה. התור שלנו לגניקולוג נקבע ליום שני (זה היה יום חמישי) – המתין לנו סוף שבוע ארוך.

כשחזרנו הביתה ראיתי שהרופא כתב על תדפיס האולטרא סאונד את האבחנה "encephalocele" (שבר המוח), על תדפיס האולטרא סאונד. מדובר באחד משלושה פגמים בתעלה העצבית, המוכרת ביותר מהן היא חוליה שסועה. התעלה העצבית בעובר היא מה שמתפתח בסופו של דבר להיות מערכת העצבים המרכזית, כשהמוח למעלה מתחבר למטה אל חוט השדרה. חוליה שסועה היא מצב שמתרחש כשאין סגירה מושלמת של חוט השדרה, וכיס מתפתח בנקודת השסע מחוץ לגוף. זוהי אחת הסיבות שבגללה ממליצים לנשים הרות לצרוך כמויות גבוהות של חומצה פולית, שהתגלתה כמועילה במניעת מום מולד קשה זה.

המום השני של התעלה העצבית נקרא חוסר מוח מלידה (anencephaly) והוא מתרחש כאשר הגולגולת אינה נסגרת, והמוח אינו מתפתח כראוי. התינוקות האלה מתים תוך שעות או ימים מלידתם.

שבר מוח (encephalocele) הוא מצב שבו הגולגולת אינה נסגרת לגמרי, וכיס מתפתח מחוץ לראש ומכיל נוזל ולעתים קרובות רקמות מוח. בהתאם לכמות רקמות המוח שבכיס, התינוק עשוי לחיות, או לא, או לסבול מפיגור מלידה.

הימים הבאים היו קשים מאוד, מכיוון שהתחלנו לחשוב על לידת התינוק, שכפי הנראה ימות בזרועותיי. מה נגיד לאנשים אחר כך? "בשעה טובה, איזה יופי!" הם יאמרו. וכיצד אני אענה? לא הפסקתי לחשוב שאם זה מה שא-לוהים רוצה מאתנו, אז זה מה שאנחנו נעשה. הידיעה שהכל מונח בידי הא-ל הייתה מנחמת.

הייתי מאוד חלשה ועייפה, יותר מאשר בהריונות הרגילים, והבנתי שכפי הנראה זה משום שהתינוק לוקח ממני כל מה שאפשר כדי לשרוד.

בסופו של דבר הגענו אל ד"ר נג'רי, אחד מטובי הרופאים. כשהוא בדק את התינוק, אני עקבתי אחר גופו הזעיר והמכורבל מכל עבריו. הרופא ישב עם בעלי ואתי, ואני רעדתי מרוב לחץ. "לילד יש – חוסר מוח מלידה", פתח הרופא, "הוא לא יחיה".

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. "עד כמה אתה בטוח שהוא לא יחיה יותר משלושים יום?" שאלנו.

"בטוח ב-100%. התינוק הזה לא יחיה."

מול האבחנה הקשה הזאת, יש נשים אמיצות שמבקשות להמשיך את ההריון למרות התוצאות הידועות. אני לא אחת מהן

מוזר ככל שזה יישמע, הקלה אדירה שטפה אותי. נראה שהמום של התינוק הוא שהמוח כלל לא נמצא בגולגולת, ולכן הוא מתפורר אל תוך נוזל מי השפיר.

מול האבחנה הקשה הזאת, יש נשים אמיצות שמבקשות להמשיך את ההריון למרות התוצאות הידועות. אני לא אחת מהן. לאחר שהתייעצנו עם רב, בחרנו לשמור על כוחותיי המוגבלים כדי לטפל בילדיי החיים, אלה שתלויים בי, שזקוקים לאם מתפקדת ואוהבת, שזקוקים לעזרתי כדי להתפתח ולממש את יכולותיהם.

איננו יודעים מדוע נבחרנו לניסיון הזה. אבל הייתה לו תוצאה ברורה. אני מרגישה אהדה רבה לכל אדם במצב קשה. אני רואה את הילדים, יותר מאי פעם, כמתנה מופלאה מא-לוהים. אני מבינה עד כמה אנחנו לא שולטים על מה שקורה בעולם הזה, ושהדבר היחיד שנמצא בידינו הוא לבחור להיות בני אדם טובים. אין בחיים שום דבר ברור מאליו, ואנחנו צריכים להכיר תודה על כל הטוב שא-לוהים, שרוצה עבורנו את הטוב ביותר, מרעיף עלינו. הטוב עולה לאין שיעור על הקשיים המזעריים בהשוואה אליו.

לא נשכח את התינוק הזה, ולעולם אשא את זכרו עמי.