כולנו יודעים שכאשר אנחנו משוחחים עם אנשים אחרים, התקשורת שלנו אינה מוגבלת למילים הנאמרות בלבד. אנחנו מתקשרים הרבה יותר באופן לא-מילולי – טון הדיבור שלנו, הבעות הפנים, קשר העין ואפילו היציבה, כולם מעניקים עומק למילים. הם אומרים המון על הכנות שלנו, על רגשותינו ביחס לכל נושא שהוא, ומבטאים את איכות הקשר בין שני בני אדם.

אב חוזר הביתה מהעבודה כשהוא בודק את ההודעות בטלפון, ותוך כדי כך זורק שלום לילדים. ילדה חוזרת הביתה מהלימודים, כשהיא משתוקקת לספר לאמא שלה על מישהי שהעליבה אותה בהפסקה, ופוגשת אמא שאומרת את הדברים הנכונים, אבל לא מסוגלת להסיר את עיניה מהמחשב. המילים אולי אומרות "אכפת לי", אבל המעשים מצביעים על דבר שונה לחלוטין. ולמרות שזה יכול להיות הדבר הרחוק ביותר מכוונת ההורה, המסר של "זה לא כל כך מעניין אותי" עובר בבירור ובלי כל ספק.

עכשיו דמיינו את אותן הסיטואציות בהבדלים משמעותיים. כשהאבא והילדים נפגשים, הילדים רואים שאבא שלהם מנתק את הטלפון, וכשהאם פוגשת בבתה, היא מפנה אליה את עיניה ויוצרת קשר עין, והפעם עם מסר ברור ומובן של "באמת אכפת לי, את מאוד חשובה לי".

האינטראקציה החברתית כוללת תקשורת גלויה ותקשורת סמויה – מה שנאמר במילים ומה שמשודר בדרכים סמויות יותר. התקשורת הלא-מילולית הזאת היא 'כותרות המשנה' בדיאלוג שלנו.

חשוב במיוחד להקדיש תשומת לב זהירה לכל המסרים שאנחנו שולחים כשאנחנו מתווכחים

חשוב במיוחד להקדיש תשומת לב זהירה לכל המסרים שאנחנו שולחים כשאנחנו מתווכחים, כשהכפתורים הרגשיים שלנו נלחצים. אולי אנחנו מרגישים פגועים, מתגוננים, כועסים, מזולזלים, שממעטים בערכנו - אם נמנה רק חלק מהרגשות העזים שמתעוררים בנו. מדובר במקום רגיש ביותר, ואם הקונפליקט הוא עם אדם שאנחנו אוהבים, הרגשות אפילו יותר עזים, והסיכון לפגוע ולהיפגע הרבה יותר גדול.

פעם אמר לי נער בן 16 שכמה שנים קודם, בלהט עימות נוראי, אבא שלו אמר לו, "חבל שהבאנו אותך לעולם. הלוואי שלא היינו עושים את זה". כששאלתי את האבא על המילים האלה, הוא ענה שהוא בכלל לא זוכר שהוא אמר אותן. הוא הסביר שזה הגיוני בהחלט משום ש"כשאני כועס, עדיף לא להיות בסביבה שלי". הוא נראה מופתע שהדבר מטריד את בנו. "הוא לא יודע שאמרתי את זה רק מתוך כעס? מובן שאני לא מתכוון לזה." הנער בכל אופן, חי את המילים הללו כל יום מאז שהן נאמרו.

עם זאת, ניתן לנהל עם בני זוגנו או ילדינו ויכוח תקיף, לבטא רגשות עזים כשכל צד עומד על דעתו, ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, בדרך שכאשר המחלוקת תיושב, תיווצר קרבה עמוקה יותר במערכת היחסים. גם זה קשור לכותרות המשנה. כשאני מתווכח עם אשתי או עם ילדיי, ואפילו במלוא המרץ, אבל נזהר במילים בהן אני משתמש ומקפיד שלא להשתמש באיומים, גופניים או מילוליים, דואג לא להביע זלזול בטון הדיבור או במחוות גופניות (כמו גלגולי עיניים), ומשתדל גם לזכור את התמונה השלמה, את חשיבות מערכת היחסים עבורי – אז אפשר לתרגם את כותרות המשנה לסיפור אחר לגמרי.

באינטראקציה שכזאת אומרות כותרות המשנה: "אני אוהב ומעריך אותך, ולמרות שאני מאוד רוצה לנצח בוויכוח הזה, הרגשות שלך חשובים לי יותר. הכבוד שלך קדוש בעיניי".

סוד מערכת היחסים הוא כותרות המשנה. שימו לב כיצד אתם מנסחים אותן.