קראתי לא מזמן את מאמרה של רחל דייויס "עוד פרידה". לבסוף, אחרי הרבה שנים של פגישות עם גברים רבים כל כך, היא חשבה שהיא לקראת התמסדות והקמת בית משל עצמה. ואז הגיע הדחייה. ועכשיו, אחרי הפרידה האחרונה, היא "מנסה להבין מה בעצם א-לוהים רוצה ממני".

זאת כמובן השאלה שכולנו צריכים לשאול תמיד, אבל נראה לי שאנחנו צריכים לשאול עוד כמה שאלות: למה זה קורה לכל כך הרבה אנשים? האם זה חייב לקרות? האם החברה שלנו עושה כל שאפשר כדי לבלום את התופעה?

לא הייתי מסוגלת לסבול את המחשבה על דחיות נוספות, ולכן פשוט חסמתי תחום זה בחיי

מאיפה אני מגיעה? אני אישה שחלומותיה השחורים ביותר של רחל דייויס התגשמו עבורה – אני בת 68, שמעולם לא נישאה, ולמרות שאנשים עדיין מנסים ללחוץ עליי להמשיך לנסות, לאף אחד מהם אין שום הצעה מעשית. למעשה, הפסקתי לנסות כבר בגיל 35. לא הייתי מסוגלת לסבול את המחשבה על דחיות נוספות, ולכן פשוט חסמתי תחום זה בחיי.

כאישה צעירה, שנאתי את משחק ההיכרויות, שהיה אכזרי ומתעתע. לפעמים רציתי שאבא שלי, שהיה פרופסור, פשוט יביא הביתה סטודנט בשבילי. אבל לא עשו כאלו הכרויות בחברה שלנו. בשנות ה-20 לחיי חוויתי מספר מערכות יחסים קצרות מועד, שכללו גם קשר אינטימי. זיכרון פרשיות אהבים אלה היה מר. היום אני יודעת שהן כלל לא שיקפו את התנסויותיהם של אנשים במערכת יחסים מחייבת. לא ניתן ללמוד על נישואין מתוך סטוץ, יותר משאפשר ללמוד על מוצרט ממוסיקת רקע זולה.

והיום, בעולם המהיר והריקני של טוויטר ופייסבוק, כל כך הרבה מערכות יחסים – אפילו ללא קרבה אינטימית – מתקרבות יותר ויותר לריקנות הזאת. יכולה להיות פריצות מסוימת גם ללא מגע גופני. זה קורה בכל פעם שאנשים "מכירים" זה את זה, מבלי להגיע למצב שאכפת להם זה מזה. בתגובה לחברוּת שלא התפתחה, ביטאתי את תוצאת הכאב בשורות הבאות:

חשתי
אצבעות ממששות
את מרקם נשמתי.
מהססות, מחליטות
לא לקנות.

אנשים לא צריכים להיחשף לקושי הזה, ואלה שנחשפו אליו חייבים לנסות לעמוד מולו באומץ ואמונה. אבל כולנו חייבים לעשות קצת חשבון נפש מדוע זה קורה.

מובן שקיימות סיבות רבות, אבל נראה לי שהן רק ביטויים שונים לגישה כוללת אחת שעוסקת בהבנת גורמי האושר – ההנחה שאני אהיה מאושר רק אם אקבל בדיוק את מה שמתאים לי. החברה שלנו כל הזמן מקדמת את הרעיון שמתוך כל האפשרויות הקיימות, אני חייב להשיג לעצמי את האפשרות האופטימלית.

הגישה הזו מתגלה במלוא כיעורה בהיכרויות. מכיוון שבמיוחד עבור גברים צעירים יש מבחר מסחרר של אפשרויות, קשה להם מאוד להיות בטוחים בכל שלב, שזאת שהם מצאו היא "הכי טובה בשבילי".

האמונה המסורתית שלכל אדם יש בן/בת זוג שמיועד/ת להם משמים, השתנתה איכשהו לחיפוש אחר בן/בת הזוג האופטימלי. אנשים שוכחים שיש דבר שנקרא ייעוד, שאולי הנשמה התאומה שלך אינה הדמות שאתה מדמיין, אלא אחרת לגמרי, כזאת שתתחבר לנשמתך דרך כל מערכת של נסיבות שהיא. כמה שורות מתוך גתה עולות בזיכרוני:

דברים קטנים תלויים ברצוננו ובגחמותינו,
אבל הגדולים מגיעים, מי יודע מאיפה.

החיפוש אחר שלמות הוא עקר, משום שלעולם לא תמצאו אותו. אין אדם מושלם. הדרך היחידה היא ללכת על אחוזים, ובטוח שתמצאו אושר אמיתי.

'לשמוח' ו'לקבל מה שאנחנו רוצים', אינן מילים נרדפות

'לשמוח' ו'לקבל מה שאנחנו רוצים', אינן מילים נרדפות. האושר בא כשאתה מקבל את מה שבא אליך, ולהפיק ממנו את המיטב. זאת אומרת להכיר באילוצים חיצוניים כביטוי לרצון הא-ל, ולנסות לחיות איתם בצורה טובה, כאשר אילוצים חיצוניים כוללים את רצונותיהם וצרכיהם של אחרים. צעיר שיוצא עם צעירה, מכיר אותה, נהנה מחברתה, מעורר את תקוותיה, ואז מתקפל כי חושב שאולי הוא יוכל למצוא משהו קצת יותר טוב, בהחלט חי באשליה רווית אנוכיות.

אני מקווה שרחל דיוויס תגלה מה א-לוהים רוצה ממנה, ויותר מזה, שהיא תמצא בקרוב גבר טוב, אבל הייתי שואלת את עצמנו בתור חברה: האם מלמדים בחורים צעירים בצורה נחרצת מספיק לשאול מה א-לוהים רוצה מהם? להרגיש שכל אדם יקר? האם מקנים לצעירים מספיק כלים כמשקל נגד לגישה הנצלנית של מערכת ההיכרויות המודרנית?

אנשים סובלים ברמות שונות, הן בעולם ההיכרויות והן בכל סוגי מערכות היחסים הבינאישיות. אני מתפללת שתימצא דרך לשריין את החברה שלנו מפני גישות אלה, שמאיימות עלינו ועל ונשמותינו.