שלושים יום אחרי ששריל סנדברג איבדה את בעלה האהוב, היא כתבה את הדברים הבאים:

כשאנשים אומרים לי, "את וילדייך תמצאו אושר שוב", הלב שלי אומר לי, כן, אני מאמינה בכך, אבל אני יודעת שלעולם לא אחוש שוב שמחה טהורה. אלו שאמרו, "את תמצאי "נורמלי" חדש, אבל זה אף פעם לא יהיה טוב באותה מידה", זוהי נחמה, כיוון שיש לי תחושה שהם יודעים ואומרים את האמת.

חמש שנים לאחר מכן, שריל הודיעה לאחרונה על אירוסיה. על ארוסה אמרה, "אתה הכל בשבילי. לא הייתי יכולה לאהוב אותך יותר".

נישואין שניים אחרי התאלמנות הם מאתגרים ואני מתפלל להצלחתה של שריל. למרות שכל חוויה היא שונה, אני יודע איך היא הרגישה כשאמרה מילים אלה אחרי מות בעלה – כיוון שהרגשתי אותו דבר כשאיבדתי את אשתי המנוחה  אילנה. הייתי בטוח שלעולם לא אוכל למצוא שוב אושר אמתי.

אבל אני גם יודע מה פירוש הדבר, בדומה לשריל סנדברג, למצוא מישהי אחרת, מישהי שונה, אך אהובה באותה מידה. לנישואין שניים אחרי התאלמנות יש ענן שמרחף מעליהם. אולם היום אני בטוח שההרגשה של "שמחה טהורה" היא בהחלט אפשרית. 

איבדתי את אשתי בעקבות מחלת הסרטן כשהיא הייתה בת 30 ואני הייתי בן 35. לא הייתי יכול לבקש 12 שנות נישואין נפלאות יותר. נכון, היו לנו עליות ומורדות, כמו בכל הנישואין, אולם כשאני מסתכל על מערכת היחסים כשלם, הייתי אומר שהיא בהחלט הייתה הזיווג המושלם שלי, הנפש התאומה שלי. הייתה לנו מערכת יחסים עמוקה ואוהבת ביותר. מושלמת, כשחוסר השלמות מהווה חלק מרכזי בשלמות שלה. 

כשהיא נפטרה, הייתי בטוח שלעולם לא אמצא זאת שוב עם בת זוג אחרת. אחרי הכל, המזל מאיר פנים רק פעם אחת, נכון?

הכאב על אובדנה של אילנה היה רב-מימדי. היה זה כאב על אובדנה של אהובתי, הכאב על אובדן רעייה, הכאב על כך שילדיי איבדו את אמא שלהם, הכאב על כך שהיא לא תרקוד בחתונות של ילדיה, הכאב שאני צריך לחיות את שארית חיי בלעדיה... ועוד הרבה יותר. ואחת השאלות שהכאב שלי הוביל אותי אליהן היה: האם אוכל אי פעם למצוא שוב אהבה כזו? לא ידעתי כיצד אוכל לחיות את שארית חיי עם הרגשת הריקנות הזאת. 

שוחחתי עם קולגה שלי, רב שאיבד את אשתו, גם כן בעקבות מחלת הסרטן, והתחתן שוב. הוא אמר לי שהנישואין השניים שלו שונים לחלוטין מהראשונים, אולם לא פחות מספקים. הוא אוהב את אשתו השנייה בצורה אחרת, אך באותה מידה של אהבה. הייתי בטוח שהוא אומר את הדברים מתוך חמלה, מנסה לתת לי משהו להיאחז בו, תקווה כלשהי שתעזור לי להחזיק מעמד בתקופה עגומה וקודרת זו של בדידות. לא האמנתי שייתכן שהוא אומר את האמת. אולי היחסים שלו עם אשתו הראשונה לא היו כל כך טובים. הייתי בטוח שלעולם לא אוכל למצוא בנישואין שניים את מה שמצאתי בראשונים. 

ובכן, אני נשוי לאשתי חנה כבר 17 שנים. נראה כאילו רק רגע אחד חלף. היא שונה מאוד מאילנה, ופירוש הדבר שבורכתי בחוסר האפשרות לערוך השוואות. השוואות היו מאמללות אותי, ובו בזמן, אני יודע שאני אנושי, אז קרוב לוודאי שאם הייתי יכול הייתי עורך אותן. זו ברכה שאינני חייב להכניס את עצמי, את חנה ואת זכרונה של אילנה למצב הזה. מערכת היחסים שלי כיום כל כך שונה ועם זאת, מספקת לא פחות ויקרת-ערך באותה מידה. 

הרב שעמו שוחחתי צדק לחלוטין. הוא לא סתם ניסה לתת לי תקווה. הוא אמר דברי אמת שיכולתי להבין רק אחרי שחוויתי אותם בעצמי. האמת שללב האנושי, בהיותו נברא בצלם אלוקים, יש מקום לכמות אינסופית של אהבה – ושאף אהבה לא מפחיתה מהאחרת. באותו אופן שכשאנו מדליקים נר נוסף מנר שבחדר, הדבר לא יפחית את כמות האור מהנר הראשון. 

לטובת אלו שמתמודדים עם אתגרים דומים, ואני פוגש רבים מהם, חשבתי שכדאי לשתף בחלק מהנושאים שעמם התמודדנו. כל מערכת יחסים היא שונה וצריכה למצוא את דרכה הייחודית. אולם עדיין יש תועלת לראות שיש דרך והיא מחכה להתגלות. 

מבחינת הילדים של אילנה, חנה היא אמא שלהם. הדבר היה אפשרי כיוון שהם היו צעירים. עמדנו על כך בתקיפות. הרגשנו שהם צריכים אמא, לא אמא חורגת. הם היו זקוקים לאהבת-אם באופן מלא, לא לאהבה חלופית. וחנה הצליחה לעשות זאת בלי שום הסתייגות. פעמים רבות אני מצטט את הבן שלי, עקיבא, בחתונתו, כמה רגעים לפני החופה. הוא היה בן 11 כשאילנה הלכה לעולמה, וחנה חשבה שלא יאה אם תלווה אותו לחופה ביחד איתי. בדרכה הצנועה והלא מתיימרת, למרות שרצתה מאוד לעשות זאת – למענו – אולם הרגישה שזה אולי יפגע בזכרה של אילנה. עקיבא אמר לה שמאז שהוא היה ילד צעיר, היא גרמה לו להרגיש שיש לו אמא אמיתית בדיוק כמו כל אחד אחר. ועכשיו, ברגע החשוב ביותר בחייו, היא עומדת לנטוש אותו? כמובן שליווינו אותו לחופה ביחד. 

הורדתי את התמונות של אילנה לפני שחנה הגיעה וכשהיא נכנסה לבית, היא שבה ותלתה אותן. במהלך השנים, מצאנו איזון. רצינו את הנוכחות של אילנה בביתנו, אבל רצינו שהיא תהיה ברקע, במיוחד אחרי שנולדו לנו ילדים משותפים משלנו. אז יש לנו תמונה אחת יפה של אילנה, שמוצגת בגאווה. 

הילדים שלנו הם לא "חצאי" אחים ואחיות. אין למונח הזה מקום בלקסיקון המשפחתי שלנו. והילדים הגדולים והצעירים יותר שלנו לא מרגישים שום הבדל ביניהם. למעשה, כשאני מסתכל על הקשרים בין ילדיי, הקשר החזק ביותר הוא בין אחד הילדים של אילנה לאחד הילדים של חנה. אני לא יכול לתאר לכם כמה זה משמעותי עבורי. 

אחת החוויות המרגשות אותי, שמתרחשת לעיתים קרובות, היא כשחנה פוגשת אדם חדש ומציגה את אחד מילדיי הגדולים יותר כבנה או כבתה. אני צוחק לעצמי למראה גלגלי מוחו של האדם מנסים לחשב ולהבין איך זה יכול להיות. בינה לבין עקיבא, למשל, יש הבדל של 9 שנים בלבד, כך שברור שהיא לא יכולה להיות אמו הביולוגית. אולם רוב האנשים שותקים בנימוס ושומרים את הבלבול שלהם לעצמם. 

אף אחד אינו רוצה שיהיו לו נישואין שניים. פירוש הדבר שמשהו השתבש. אולם דברים משתבשים לפעמים. זה חלק מהחיים וככל שנקבל זאת, כך נוכל ביתר קלות להתמודד עם החלקים ה"משובשים" בחיים. כמובן שבסופו של דבר, אין דבר כזה " משהו שהשתבש" –  כל מה שאלוהים עושה הוא מדויק לחלוטין, גם אם לא נראה שכך הוא המצב. 

בהחלט היכולת לעבוד על נישואין שניים כך שיהיו נפלאים לא פחות מהראשונים היא משימה מאתגרת – אך ברת השגה. חנה היא הנפש התאומה שלי, בדיוק כפי שאילנה הייתה. ואני חשבתי לעצמי שיכולה להיות רק אחת כזו!