מה הקשר בין דיונון ענק לבין החכם היהודי הרמב"ם? על פני השטח, כמובן, אין כל קשר. אבל, למרות זאת, ממצאים מקריים העלו את שניהם במחשבתי.

כתבה העוסקת בניסיון ללכוד דיונון ענק – יצור-ים מפלצתי וחמקן, שיכול להגיע עד לאורך של 20 מטר, וסוקר את סביבתו בעיניים פקוחות לרווחה, הופיעה לפני זמן מה בניו-יורקר. ואז, בערך שבוע לאחר מכן, לומדי "הדף היומי" (תוכנית לימוד גמרא עולמית של דף גמרא מידי יום), עסקו באזכור שמופיע בגמרא במסכת חולין, לגבי יצור מוזר אחר – מכרסם הנוצר בהדרגה מן האדמה.

נראה לי, שבהשוואה בין דברי הזואולוג הצרפתי, שמתייחס לקיומו של הדיונון הענק, לבין התייחסותו של הרמב"ם, לנושא המכרסם שבא מן האדמה, מצוי שיעור רב ערך, לגבי מיהו מדען אמיתי, או מה הוא אמור להיות.

עד לשנת 1873, הועלו סברות לגבי קיומו של דיונון הענק, אבל לא היו לכך כל הוכחות ממשיות. באותה שנה, דייג על חוף ניופאונדלנד העלה בחכתו יצור ים ענקי וקטע את אחת מזרועות הציד שלו. על פי הגדם אמדו את אורך היצור בשישה מטרים. בעשורים הבאים, נפלטו גוויות שלמות של דיונוני ענק על חופים שונים. כך באו לסיומן מאות ארוכות, שבהן התייחסו לדיונון כאל יציר דמיון בלבד.

שנים מועטות בלבד, בטרם נמצאה זרוע הציד ודיונון הענק עבר ממלכת הדמיון אל ממלכת המציאות, הזואולוג הצרפתי ארתור מנגין, פטר את טענותיו של מלח, שטען שראה את הדיונון, בדברים הבאים:

 

"החכם, ובמיוחד איש המדע, לא מכניס לקטלוג את אותם סיפורים שמזכירים יצורים בלתי רגילים.... קיומם של אלה יהיה .... הכחשה של חוקי ההרמוניה הנפלאים והאיזון המושלים באופן נפלא על החיים בטבע."

 

הרמב"ם – מדען אמיתי

כ-700 שנים קודם לכן, חיבר הרמב"ם את כתביו, שעתידים להפוך למורשת ספרותית אדירה ורבת ערך עד לימינו אנו. הרמב"ם, מלבד היותו בקי ומלומד בהלכה היהודית וסמכות רבנית עליונה (כתביו תופשים מקום מרכזי בלימודי היהדות גם בימינו), היה גם פילוסוף ומדען. הרמב"ם התפרנס כרופא – הוא חיבר כתבים רפואיים והיה רופא החצר הרשמי של צלאח א-דין, סולטאן מצרים. הרמב"ם שלט בכל כך הרבה תחומים, עד שהוגה בן ימינו כתב, שאלמלא ידענו שרמב"ם הוא שמו של אדם, היה אפשר להניח באופן טבעי, שזהו שמה של אוניברסיטה.

בין היצירות החשובות של הרמב"ם נמצא הפרוש שלו למשנה. על פי ההלכה היהודית, גוויותיהן של בעלי חיים מסוימים, גורמות לטומאה רוחנית. המשנה דנה בשאלה, האם מגע בחלק האדמה הגולמי, כמו של אותו מכרסם הנוצר בצורה ספונטנית מן האדמה, יגרום לאותה טומאה. נשים לב לדברי הרמב"ם, בהתייחסותו לאזכור, העוסק בקיומו של היצור שקיומו מוטל בספק:

 

"...והוא עניין מפורסם מאוד. אין מספר לרוב המגידין לי שראו זה, אף-על-פי שמציאות בעל חיים כזה דבר מתמיה, ולא נודעת בו טענה [הסבר] בשום פנים" (פירוש המשניות להרמב"ם, חולין, פרק תשיעי).

השוני בין תגובותיהם של שני המדענים, כשכל אחד מהם מתמודד בטענה שעומדת בסתירה לחכמה המקובלת בדורו, הוא עדין אבל מהותי.

 

שניהם נאלצים להודות, שהדיווחים העומדים מול עיניהם, סותרים את ההיגיון המדעי. אבל, בעוד שהזואולוג הצרפתי ארתור מנגין בוחר לדחות את האפשרות, שיתכן שהדיווחים שקיבל אמיתיים, הרמב"ם – למרות שהוא מציין את אי יכולתו של הידע המדעי להסביר מה ששמע – מתאמץ להתחשב בבלתי מובן.

 

יתכן מאוד, שהיצור התלמודי הוצג רק לצורך הדיון התיאורטי.

 

יתכן מאוד, שהיצור התלמודי הוצג רק לצורך הדיון התיאורטי. קיימות התייחסויות נוספות בתורה שבעל פה – כמו נושא אחר בענייני טומאה, שדן ב"מגדל הפורח [עף] באוויר" – שבוודאי הוצבו בתור תרגילי מחשבה (למרות, שלמרבה הפלא, המטוס יהפוך למציאות ממשית אלפיים שנה מאוחר יותר). והרמב"ם, המפורסם בתפישה הרציונאלית שלו, יכול היה לתאר את אותה חיה בתור אחת שכזאת. אבל, כהוגה בעל מחשבה, הוא בחר במקום זאת, להביע את אי יכולתו של המדע, להסביר את הטענה, ויחד עם זאת השאיר פתח לכך, שיתכן והידע העממי יתגלה בצורה כלשהי כנכון.

כך אמור לנהוג מדען אמיתי. כשנראה שדיווחי תצפית "לא מסתדרים" עם הידע/ההשערה שלו. במרבית המקרים, הפתרון הפשוט עולה בתוך זמן קצר – אם על ידי ניסיון שמברר את הדבר, או עדות המתגלה כבלתי נכונה בעליל. לעתים, מכניזם חדש מתגלה ומנוסח – כמו גילוי הדי אן איי, תורת היחסות או תורת הקוואנטים – שהפכו לחלוטין את ה"מדע" של אתמול על פניו, ובמקרים אחרים, הדיווחים נשארים פשוט בלי הסבר...

בריאה ספונטאנית עשויה להישמע בימינו כרעיון מפוקפק (למרות שמעניין לדעת שבעצם תורת האבולוציה כולה נשענת עליו). ואני בהחלט לא מתכוון להיכנס לנושא הזה. אבל (בלי קשר לאמיתות הסוגיה) לדרך שבה הרמב"ם דיווח על אותו יצור בימיו, צריכה להיות משמעות רבה עבורנו. ביטחון מדעי מופרז – האמונה שהמצב הנוכחי של השיטה המדעית המקובלת, הוא בוודאי המצב האולטימטיבי – הנו בלתי מדעי באופן סופי ומוחלט. מדען אמיתי, כמו הרמב"ם, אף פעם לא מאבד את ההכרה בקיומו של הבלתי ידוע. הוא נאחז בחוזקה בתחושת הפלא, המונח בסופו של דבר בשורשי הגילוי.

ביטחון עצמי מדעי, או ההנחה שהדור שלנו יודע כל מה שאפשר לדעת, אינה זרה בימינו. זו הסיבה, שאנו כה זקוקים ללימוד העולה מהדוגמה האישית של הרמב"ם – ההבנה, שבעוד שהמדע מתקדם יפה וללא ספק קפץ מדרגות רבות, אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת באמת אלו מדרגות נוספות עדיין ניצבות בפניו.