אנחנו כבר בעיצומו של החופש, וכמידי שנה בין צהלות השמחה של הילדים (והתלונות של "משעמם לי") נשמעות אנחות כבדות מצד המבוגרים. ההורים שרואים בחופש עול מעיק ותקופה בה צריך לנשום עמוק ולנסות לצלוח במינימום נזקים (והוצאות), מביעים לעיתים קרובות את מורת הרוח וחוסר החשק מכל המבצע הזה ששמו "החופש הגדול".

בלי לזלזל בקושי הגדול ובאתגר שמונח לפתחם של ההורים המתוסכלים, בואו נדמיין לרגע כיצד היו נראים החיים בלי החופש. מסיימים שנת לימודים, ומיד מתחילים את שנת הלימודים הבאה. איך לדעתכם היתה נראית תחילת שנת הלימודים, וממילא כל השנה כולה. ברור שזה היה נורא. אפרוריות השגרה היתה נעשית כל כך חזקה עד שלאף אחד לא היה יותר מדי חשק, לא לתלמידים ללמוד ולא למורים ללמד.

אבל עזבו את התלמידים והמורים, איך היו נראים החיים של כולנו, אלו שלא נמצאים ביום יום בין כתלי בית הספר? איפה הייתה נקודת האיפוס שלנו? מתי היינו עוצרים לרגע ממירוץ החיים המטורף ומנסים לנוח קצת ולאגור כוחות כדי להסתער הלאה ולהמשיך לחיות?

אז נכון, שיש הרבה מן המעצבן בחופש הגדול, ואולי גם אפשר לקצר אותו, אבל בואו נשים לב לצדדים החיוביים שלו. בתקופת החופש החברה כולה מתכווננת לחופש, יש מבצעים על אתרי נופש, סיילים ברשתות השונות, האוירה כולה היא של מרגוע והתרעננות. וזה מדבק. גם אם אתה חי לבד ועובד בעבודה משרדית שלא מפסיקה בדיוק בחופש, האוירה של החופש תעשה לך משהו. אפילו אם לא תצא לחופש בעיצומו של הקיץ סביר ש"תפצה" את עצמך בזמן אחר. קיומו של החופש הנחיל לנו בתודעה שהדבר הנכון הוא להפסיק ממירוץ החיים כדי להתרענן ולהתחיל שוב מההתחלה. הוא מחדד לנו את מה שכבר ידענו, שאנחנו לא רובוטים, יש לנו מטרה ויעד שאנחנו חותרים להגיע לשם.

היהדות כבר פיתחה רעיון זה על ידי שהיא הנחילה לנו (ובמידה מסוימת לכל העולם) את השבת! אנחנו עובדים ויוצרים במשך כל השבוע, אבל התורה מדגישה שצריך להיות יעד. צריך שתהיה שבת בסוף התהליך, אז נקצור את פירות עמלינו. החשיבות של עיקרון זה היא רבה מאוד, בגלל שככל שהמטרה נעלה ומרוממת יותר, כך גם כל העבודה שבדרך מתעלית והופכת לבעלת ערך משל עצמה.

אז נכון, החופש קשה ולא תמיד מרגישים שהוא משחרר, אבל הוא נותן לנו מתנה גדולה מאוד – הוא מדביק תוית מחיר למאמץ שלנו במהלך השנה. הוא נותן משמעות לדרך ומזכיר לנו להציב מטרה שיש לחתור אליה!