רק ברק יכול.

ברק אובמה, כמובן. מי חוץ ממנו יכול לבקר בגאנה ולנאום לאפריקה כולה שהוא משתתף בצערה, אבל הגיע הזמן להפסיק להאשים את המערב?

"אוקיי, זה היה רק נאום," כתבה העיתונאית ליבי פרווס בטייימס הבריטי, "אבל הוא רומם את ליבי. הרגשתי שיש לו חשיבות גדולה יותר מהנאום האמוציונלי בנמל ממנו היו מפליגות ספינות העבדים. הנאום הזה היה ישיר ומרענן בחדשנותו. מסר שאף מנהיג מערבי ורוד-פנים לא יכול היה להעביר בלי להקים עליו איבה באפריקה ועלבונות של פוליטיקלי קורקט מבית. אבל אובמה? כן, הוא יכול."

"כי אחרי הכל, יש בי את דמה של אפריקה," הזכיר אובמה למאזיניו. "וההיסטוריה של משפחתי משקפת את הטרגדיות והניצחונות של הסיפור האפריקני הגדול יותר."

הסיפור האפריקני הגדול יותר, יש להודות, הוא לא סיפור אגדות מתקתק. רחוק מזה. לאפריקה יש את כל הטיעונים הנכונים לילדות עשוקה. מאז גילו לבני העור את דרכם אליה, ידעה היבשת רק צער מידיהם. חטיפות העבדים שרצחו מיליונים (על כל עשרה אפריקאים שנשבו בספינות העבדות, רק אחד היה מגיע חי ליעד הספינה) הופסקו רק כדי לפנות מקום לקולוניאליזם פטרוני וקמצן, שראה בילידים ספק חיות ספק בני אדם מפגרים.

אבל אפריקה חופשית כבר כמעט חצי יובל. אפילו דרום אפריקה, המעוז הלבן האחרון של קולוניאליזם גזעני, נפל לפני יותר מעשור. ומה עשתה אפריקה עם החופש שלה?

המערב, מגישתו הצינית שראתה באפריקה מכרה זהב או הזדמנות להרחבת מרחב המחיה הלבן, שינה כיוון לנתיב לא טוב בהרבה. אפריקה היא הבעיה חסרת הפיתרון. המבוך ללא מוצא. עוד רצח עם. עוד רעב. עוד התפשטות איידס. שוב צריך לשלוח תרופות, וחיילים של האו"ם, ומשלוחי מזון. ומורים לבתי ספר כפריים. כל זה לא נעשה בנדיבות מסבירת פנים, כמו בייאוש חורק שיניים. כמה שנים עוד תזדקק אפריקה לכל כך הרבה קביים?

אבל רק אובמה יכול לנסח בבהירות את המסר האמיתי ליבשת השחורה. המסר שאף מנהיג לבן לא יכול היה לומר. להאשים את המערב פשוט לא יעזור. "כן, מפה קולוניאלית נטולת היגיון הולידה עימותים, והמערב לעיתים קרובות פנה אל אפריקה כפטרון ולא כפרטנר. אבל המערב לא אחראי להרס הכלכלה בזימבבואה בעשור האחרון, או למלחמות שבהם ילדים מגויסים כלוחמים."

אפריקה סבלה קשות, אבל המסר של אובמה, משהו שהמערב השתוקק לומר מזמן, הוא שלמרבית בעיותיה הנוכחיות אין קשר למערב, מלבד הקשר שבו המערב מנסה לעזור לפתור אותן. השחיתות של מנהיגים דיקטטוריים כמו רוברט מוגבה בזימבבואה, המלחמות השבטיות הבלתי פוסקות, האכזריות שבהם מתנהלים עימותים חסרי היגיון כמו בדרפור, כיסים של כאוס מסוגה של סומליה: כל אלה הם ילידי אפריקה, והיא זו שאחראית להם.

אל תהיו קורבנות. זה מה שאובמה אמר לאפריקנים. הוא, בנו של האב הקנייתי, יכול לומר זאת: להצהיר שאמנם האתגר גדול והקשיים מרובים, אבל זו לא סיבה לטמון ידיים בצלחת, להיאנח ולחכות לסיוע זר. ההצלחה של אפריקה, הוא הבהיר, נתונה בידיה. "התפתחות תלויה בממשל טוב...וזו אחריות שרק האפריקאים יכולים לקחת על עצמם."

להתאהב בתפקיד הקרבן

הנאום, כמובן, עשה כותרות בכל העולם. כמעט כולם ציינו שרק ברק חוסיין אובמה יכול היה לשאת כזה נאום. את אנחת הרווחה של 'סוף סוף מישהו אומר את האמת' אפשר היה לשמוע מהדהדת בין השורות. שהרי אובמה לא "גילה את אמריקה" כשהוא דיבר על אפריקה. כל מי שהביט בבהירות על העובדות יכול היה לומר שאפריקה נפלה קורבן לתפקיד הקורבן.

כל מי שהביט בבהירות על העובדות יכול היה לומר שאפריקה נפלה קורבן לתפקיד הקורבן.

זהו מסלול מסוכן, עבור אומות כמו עבור יחידים. וזה מסלול מתאים לחלוטין לרוח הזמן. אבל בחובו הוא מביא רק הרס.

אפריקה מלאה פילוג שבטי, אבל גם בלגיה מורכבת משני עמים נפרדים, הפלמיים והוולאנים, והם אינם טובחים אלו באלו. אפריקה ידעה שנים של כיבוש נטול רחמים, אבל גם אירלנד נאנקה 800 שנים תחת שלטון ברזל בריטי, וזה לא מנע ממנה להפוך באותה מאה שבה זכתה לעצמאות למעצמה כלכלית מפותחת. רבים מחלקיה של אפריקה מלקקים פצעים של מלחמות והרס – אבל זה מה שכל אירופה נאלצה לעשות אחרי מלחמת העולם השנייה. ההיסטוריה מוכיחה שביש מזל של אומה לא גזר עליה הרס תמידי. כובשים חיצוניים באו והלכו, פצצות ופצצות אטום הוטלו, שיטפונות ורעב גרמו נזקים כבדים: אבל בסופו של דבר, הפוליטיקה הפנימית, ההתנהלות בתוך המדינה, היא זו שקבעה את מקומה בעולם: שחקן שווה בין שווים או נכה נצרך וחמוץ פנים?

אבל אם זה כל כך ברור, למה צריך אובמה לשאת נאום היסטורי כדי להבהיר זאת?

אולי משום שעמים, ממש כמו בני אנוש אינדיבידואלים, עלולים להתאהב בתפקיד הקורבן.

זו חוויה שכמעט כולנו מכירים. הרווחה מכך שיש את מי להאשים. לא לשווא פופולארית התפיסה הפסיכולוגית, שמקורה בפרויד, לפיה חוויות הילדות והאופן בו נהגו בנו הורינו הם המקור שאליו אפשר לקשר כל בעיה או קושי בחיים המאוחרים יותר. איך אפשר לצפות מאיתנו להיות בוגרים אחראיים ולהצליח בחיים אם אימא לא הביעה את אהבתה אלינו מספיק, אבא נעדר מהבית לעיתים קרובות, החברים בכיתה א' צחקו על הבגדים שלנו והמורה לא שיבחה את הציורים שלנו מספיק?

כמובן, לא תמיד הקייס שלנו כזה פתטי. יש מספיק אנשים עבורם הילדות הייתה התמודדות עם הזנחה או התעללות אמיתיים, מחלה רצינית, או עוני משווע. אבל כלל אחד ניתן להחיל על כולם: אין דטרמיניזם של חוויות ילדות והתוצר הסופי שהוא האדם המבוגר. יש קורלציה סטטיסטית במקרים מסוימים (כמו זו האומרת שילדיהם של הורים גרושים נוטים יותר להתגרש בעצמם) אבל אין שום קשר סיבה-תוצאה אחיד בין מה שעברת כילד ומה שנהיית כמבוגר. קחו למשל את הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו. ילדות קשה? הייתי אומר שכן, להעביר את שנות ילדותך הרכות באושוויץ זה בהחלט סוג של קושי. אבל זה לא הפריע לו לצמוח לאדם שנהייה. יש הרבה אנשים שחוו קשיים אמיתיים ועדיין מעולם לא חשבו לפטור את עצמם מאחריות לחייהם בשל כך – והרבה אנשים שחוו קשיים נורמליים ומוכנים בשמחה להיתקע לנצח בעמדת "אבל איך אפשר לצפות ממני להיות עצמאי/בוגר/אחראי/הורה טוב/עובד מהימן אחרי מה שעברתי בחיים." וזה לא חייב להיות המשפחה – הממשלה, הממסד, הבירוקרטיה. העולם מציע שפע של שעירים לעזאזל, שנמצאים תמיד בביקוש גבוה.

אין שום קשר סיבה-תוצאה אחיד בין מה שעברת כילד ומה שנהיית כמבוגר

כי עד כמה שזה נשמע מוזר, יש יתרונות לעמדת הקורבן. היא פוטרת אותנו מאחריות, מהצורך המפחיד להביט במראה ולומר לעצמנו שזה בידיים שלנו ואם זה השתבש – זה באשמתנו ולא באשמת אף אחד אחר. אתה לא צריך לקחת את עצמך בידיים ולעשות משהו אם אתה קרבן. אולי אפילו תמצא אחרים שירחמו עליך ויחזקו אותך בעמדת הקרבן שלך, ואז בכלל לא תרצה לעזוב אותה.

זה מה שקרה לאפריקה.

כמו שליבי פרווס כתבה בטיימס, הקולוניאליזם המתנשא הישן התחלף במידה רבה ברגשי אשמה סנטימנטאליים. אפריקה המסכנה, הנואשת, עם אנשיה שידעו כל כך הרבה סבל ואינם מסוגלים לפתור את בעיותיהם שלהם. אבל אפריקה היא גם זו שהוציאה מתוכה את המאבק ההרואי לחירות בדרום אפריקה – שהוציאה מתוכה אדם כמו נלסון מנדלה, עם השנים של מאסר לא הוגן בכלא האפריקאי, בוודאי יכול למצוא תירוצים לעמדת קורבן נזעמת או מלאה רחמים עצמיים. במקום זה הוא השתחרר לחיים של חירות בהם כונן ממשלה בשיתוף עם הלבנים ודיבר על סליחה, על חמלה ועל אחריות.

גם ברק אובמה יכול למצוא מספיק תירוצים, מחייו המוקדמים, לכך שאי אפשר לצפות ממנו להגיע רחוק. מורשת מעורבת, אב שנטש אותו, ילדות באינדונזיה, עוני יחסי, שם שני מוסלמי במובהק. מה מכל אלה מנבא שתהיה נשיא ארצות הברית?

אבל ברק חוסיין אובמה, יהיו אשר יהיו חסרונותיו, מעולם לא היה קרבן. לכן הוא יכול לשאת את נאומו המפורסם לאפריקה ולדעת שמילותיו יפלו על אוזניים קשובות. הוא יכול לומר לאפריקאים את האמת הנכונה לעולם כולו, בלי הבדלי דת, גזע, צבע ומין: פעמים רבות, להיות קרבן זה עניין של בחירה.